ההבדל בין אתאיסטים לאגנוסטים איננו רק עניין תאולוגי. הוא משקף שתי דרכים שונות להתמודד עם אי־ודאות.
האתאיסט מחפש הכרעה, האגנוסטי מקבל את הספק … האחד נאבק בשאלה, השני חי לצידה.
אולי המילה "התעוררות" לא מדויקת … כי זה לא שהתעוררנו ממשהו – נזכרנו.
נזכרנו מי אנחנו, איפה אנחנו חיים … ומה המחיר של לשכוח.
בעוד שבמערב האמת היא אידיאל (גם אם לא תמיד מושג),
בחלקים נרחבים מהעולם האיסלאמי האמת היא משתנה טקטי.
כל פעם שמישהו אומר “זה לא האיסלאם, זה הקיצונים” – ההיסטוריה מגחכת בשקט
במזרח התיכון – האזור שבו גם מזג האוויר וגם הטמפרמנט אינם נוטים לאיפוק – רמדאן הפך, במיוחד בעשורים האחרונים גם לזירה פוליטית, תקשורתית ולעיתים נפיצה במיוחד.
האסלאם הוא גם דת וגם אידיאולוגיה פוליטית-משפטית. לא כל מוסלמי אלים, לא כל אסלאם אלים – אבל בגרעין הטקסטואלי וההיסטורי של האסלאם יש שאיפה ריבונית, לא רק רוחנית.
הדת לא נעלמת – היא נודדת.
היא מחפשת מקומות שבהם אנשים עדיין רוצים לדעת למה הם קמים בבוקר.
בפעם הבאה שמישהו יגלגל עיניים וישאל “מה הקטע עם לא לגעת?”, אפשר לענות בפשטות: זה לא פחד ממין, זה חשד עמוק בכך שדברים טובים מדי, בלי גבולות, נוטים להיגמר רע
והפעם טור סאטירי, חריף אך לא מתלהם, שמבקש לעסוק באחת הסיסמאות הפופולריות של העידן ההומניסטי־רלטיביסטי
אם יש משהו שהימין הווקיסטי מלמד אותנו, הוא שכל טרנד – כולל הווקיזם – בסוף מגיע לכל חור, כולל זה שבין הימין הקלאסי לבין הימין שמחפש חיבוק רגשי.
