אומה של אזעקות
אם יש דבר אחד שאפשר לומר על העם היושב בציון, זה זה: הוא אולי לא ביקש את המציאות הזו.
אבל הוא בהחלט למד לחיות איתה … ואם כבר לחיות איתה – אז לפחות עם קצת הומור.
אם יש דבר אחד שאפשר לומר על העם היושב בציון, זה זה: הוא אולי לא ביקש את המציאות הזו.
אבל הוא בהחלט למד לחיות איתה … ואם כבר לחיות איתה – אז לפחות עם קצת הומור.
הסיפור של הבאריסטה מהסרטון של נתניהו הוא אחד מאותם רגעים קטנים שמסבירים תופעה גדולה.
בעידן הרשתות החברתיות, הקרב על דעת הקהל כבר לא מתנהל רק בין ממשלות, הוא מתנהל בין דימויים.
הישראלי החדש לא ביקש להיוולד כך, הוא נדחף לשם.
המלחמה לא הפכה אותנו לטובים יותר, היא הפכה אותנו ליותר אמיתיים
רבין נרצח – וכולנו הפסדנו, אבל מי שניסה להפוך את הרצח למטבע פוליטי תמידי, הוא זה שבאמת הרג את האפשרות לשיח בריא.
שלושים שנה אחרי, אולי הגיע הזמן להפסיק את הפסטיבל, ולהתחיל להבין שהדמוקרטיה לא נרצחה אז — היא פשוט נחטפה מאז
כבר עשרות שנים ש"החרדי שלא מתגייס" הפך לאחת הדמויות הסמליות של החברה הישראלית – לצד הסטודנט הנצחי, הקיבוצניק הדועך והטבעוני הכפייתי. הוא לא באמת אדם, אלא סמל: של שבר חברתי, של פער ערכי, של הוויכוח היהודי הנצחי בין מי שעובד קשה לבין מי שלומד קשה – או סתם יושב קשה.