שלום: עסק דו־צדדי או מונופול של כוח?
לא תמיד צריך שני צדדים כדי להגיע לנקודה שבה שלום אפשרי, לפעמים צד אחד חזק הוא זה שיוצר את התנאים
לא כי הוא צודק יותר – כי הוא קובע את המציאות … וזה לא רומנטי, זה לא יפה – אבל זה אמיתי.
לא תמיד צריך שני צדדים כדי להגיע לנקודה שבה שלום אפשרי, לפעמים צד אחד חזק הוא זה שיוצר את התנאים
לא כי הוא צודק יותר – כי הוא קובע את המציאות … וזה לא רומנטי, זה לא יפה – אבל זה אמיתי.
מי שחי כאן לומד דבר אחד חשוב: החיים לא מחכים לשקט, הם קורים תוך כדי.
והשאלה היא לא אם יהיה רגוע … השאלה היא איך אתה חי כשהכול רועש.
חדשות 24/7 לא נוצרו כי יש יותר מידע … הן נוצרו כי יש יותר זמן למלא.
והפתרון?
רעש . . . הרבה רעש.
הבעיה של אירופה היא לא השריעה, הבעיה היא שהיא כבר לא בטוחה מה היא רוצה להיות –
וכשזה קורה, מישהו אחר ממלא את הוואקום.
בעוד שבמערב האמת היא אידיאל (גם אם לא תמיד מושג),
בחלקים נרחבים מהעולם האיסלאמי האמת היא משתנה טקטי.
כשלא ניתן להכחיש את המראה ולא למחוק את הארכיון – עובדה אחת נותרת: המציאות תמיד מנצחת.
בעיקר אם היא מופיעה מולך בלי פילטר, מוקלטת היטב באיכות HD.
השמאל למד לנצל את הערוצים של הקהל הנותן: תוכניות בוקר עם זווית פרוגרסיבית, טוק־שואו שיושבים בהם פרשנים בעלי עמדה אידיאולוגית, וזמן שידור שמותאם לניצולת גבוהה של הצופים שמזדהים.
התוצאה: ה"מסר השמאלי" אינו רק נשמע — הוא משוכפל בתוך ענפי השיח (קולנוע, תרבות, חינוך) ונכנס לחדרי המגורים כמשהו שבאופן טבעי "חף ביקורת". כך נוצרת תקשורת המגדירה מה נחשב לנורמלי — וזה נשק תודעתי במשמעותו הפוליטית.
התקשורת הישראלית, כמו מקבילתה האמריקאית, כבר מזמן לא עוסקת בדיווח, אלא בבימוי. אם פעם הכתב היה נשלח לשטח עם פנקס, היום הוא יוצא לשם עם תסריט, ועם מטרה ברורה: "תביא חומר שיחזק את המסר".