אם יש דבר אחד שאפשר לומר על העם היושב בציון, זה זה: הוא אולי לא ביקש את המציאות הזו.
אבל הוא בהחלט למד לחיות איתה … ואם כבר לחיות איתה – אז לפחות עם קצת הומור.
אולי זו תהיה אחת האירוניות הגדולות של ההיסטוריה: האימפריה ששחררה את היהודים תמצא את עצמה, אלפי שנים אחרי, נעה לעבר חופש בגלל אותם יהודים.
מגילת אסתר אינה רק סיפור על עבר רחוק, היא תזכורת לכך שרטוריקה מסוכנת עלולה להפוך למדיניות
ושמדיניות עלולה להפוך למציאות
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר גָּבְרוּ הָאִיּוּמִים מִטֶּהְרָאן וְהִתְקָרְבָה הַסַּכָּנָה אֶל סַף בִּלְתִּי נִסְבָּל, וַתַּחְלֵט יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא תְּמַתֵּן עוֹד. וַתֹּאמֶר בְּלִבָּהּ: אִם לֹא אֲנִי לִי – מִי לִי, וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי – מָה אֲנִי?
וְכָךְ יַעַמְדוּ זֶה מוּל זֶה יוֹרֶשֶׁת פָּרַס הָעַתִּיקָה וּמְדִינַת הַיְּהוּדִים שֶׁקָּמָה מֵחָדָשׁ; לֹא עוֹד סִפּוּר שֶׁל חֲצַר מְלוּכָה וּמִשְׁתֶּה, כִּי אִם מַאֲבָק שֶׁל עֹצְמָה, תּוֹדָעָה וְהַרְתָּעָה, לֹא עוֹד מְגִלָּה הַנֶּחְתֶּמֶת בְּמִשְׁתֶּה וּבְשִׂמְחָה, אֶלָּא פֶּרֶק פָּתוּחַ שֶׁעֲדַיִן נִכְתָּב..
