חנוכה לא מבטיח שיהיה קל. הוא מבטיח שיהיה ברור. וברגעים שבהם האנטישמיות שוב מרגישה לגיטימית, עטופה במילים יפות – הבהירות הזו היא מצרך נדיר.

אם הייתם נרדמים בשנת 1995 ומתעוררים באוקטובר 2025, הייתם מדפדפים בחדשות ושואלים את עצמכם: “מה זה לעזאזל קרה לבלגיה?!”
מדינה שבשביל רוב העולם סימלה שוקולד, כיכר יפהפייה בבריסל ובירה עם קצף מושלם — הפכה לזירת קרב בין תרבות מערבית עייפה לאידיאולוגיה שמאמינה שהמאה ה-7 היא ההיי-טק של הערכים

היבשת שפעם עמדה מול אימפריות, חצתה אוקיינוסים והביאה את תרבות המערב — לא עומדת היום מול שום דבר. אפילו לא מול עצמה. היא בחרה לוותר: על זהות, על גבולות, על גאווה לאומית, על חירות אינטלקטואלית.
ישראל היא ההפך מאירופה: עם צעיר, חי, לחוץ, ציני, חמוש, ודי בטוח בעצמו. וגם אם לפעמים נדמה לנו שאנחנו משוגעים — לפחות אנחנו לא מתאבדים בשם הסובלנות.