הישירות הישראלית היא לא מושלמת, היא לא תמיד נעימה ולפעמים היא נשמעת כמו מריבה גם כשהיא לא.
אבל יש לה יתרון אחד שאין להרבה דברים: היא אמיתית.
בסוף, כל הטכנולוגיה הזאת לא שינתה דבר אחד: אנשים עדיין רוצים קשר – אמיתי, עמוק, יציב.
אבל הדרך אליו הפכה מורכבת יותר.
הישראלי החדש לא ביקש להיוולד כך, הוא נדחף לשם.
המלחמה לא הפכה אותנו לטובים יותר, היא הפכה אותנו ליותר אמיתיים
הוא מיתוס, הוא מותג, הוא כרטיס הביקור הלאומי, הוא הציניות שלנו, החוצפה שלנו, התעוזה שלנו.
והוא הסיבה שכל אויבינו מתעוררים בלילה ומוודאים שהרכב שלהם לא מתחיל לדבר עם מבטא ישראלי.
אנחנו לא מושלמים, לא עדינים, לא מנומסים … אבל אנחנו אמיתיים.
ובעולם שבו כולם עסוקים בלהיראות טוב, הישראלי עסוק בלוודא שהוא לא עובד על עצמו.
בישראל גם הכלכלה לובשת מדים.
בזמן שאחרים בורחים מהאש, אנחנו מוצאים דרך למכור לה כובע, סטארט־אפ, ומודל עסקי.
ישראל היא לא מדינה מושלמת. היא מדינה חיה – מדינה שחושבת, נלחמת, צוחקת, מתעצבנת, מתאחדת, נקרעת – וממשיכה הלאה.
בכל דור ודור קמים עליה לכלותה, ובכל דור ודור היא ממציאה את עצמה מחדש.
