כשאתה רואה כותרת שנשמעת כמו סוף העולם –
אולי, רק אולי, מדובר בעוד יום שלישי רגיל בישראל.
אז האם הטימטום מדבק?
כן … מאוד … הוא מדבק דרך האלגוריתם, דרך הלייקים, דרך הצורך להשתייך, דרך הפחד להישאר מחוץ לעדר
הסיפור של הבאריסטה מהסרטון של נתניהו הוא אחד מאותם רגעים קטנים שמסבירים תופעה גדולה.
בעידן הרשתות החברתיות, הקרב על דעת הקהל כבר לא מתנהל רק בין ממשלות, הוא מתנהל בין דימויים.
ומי שחשב ש”הייטק זה מספיק” גילה מהר מאוד שבהייטק אין חימום בחורף ואין גיבוי כשאירופה רועדת.
גז זה לא סקסי, אבל הוא יציב והוא לא עושה לך רגשות אשם בטוויטר.
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
אוקטובר 2025 מוכיח שמלחמת העולם השלישית לא חייבת להתחיל עם פצצות אטום; מספיק שילוב של טיקטוקיסטית פרוגרסיבית עם דגל חמאס ומימון רוסי.
אם הייתם נרדמים בשנת 1995 ומתעוררים באוקטובר 2025, הייתם מדפדפים בחדשות ושואלים את עצמכם: “מה זה לעזאזל קרה לבלגיה?!”
מדינה שבשביל רוב העולם סימלה שוקולד, כיכר יפהפייה בבריסל ובירה עם קצף מושלם — הפכה לזירת קרב בין תרבות מערבית עייפה לאידיאולוגיה שמאמינה שהמאה ה-7 היא ההיי-טק של הערכים
החיים נמשכים, גם אם הפיד קצת תקוע – וזה בסדר לעזוב אותו מאחור
הפיד לא יודע מתי מספיק אבל אתה יכול לדעת.
