מה ייגמר קודם – המשטר בטהרן או מחסני הטילים?
אם לסכם את זה בפשטות: טילים זה חומרה, משטר זה תוכנה
ובמזרח התיכון, תוכנה נוטה לקרוס הרבה לפני שהחומרה נגמרת.
אם לסכם את זה בפשטות: טילים זה חומרה, משטר זה תוכנה
ובמזרח התיכון, תוכנה נוטה לקרוס הרבה לפני שהחומרה נגמרת.
אם יש דבר אחד שאפשר לומר על העם היושב בציון, זה זה: הוא אולי לא ביקש את המציאות הזו.
אבל הוא בהחלט למד לחיות איתה … ואם כבר לחיות איתה – אז לפחות עם קצת הומור.
יש רגעים בהיסטוריה שבהם ארגון ענק מגלה פתאום שהוא עדיין חי – אבל בעיקר מכוח האינרציה. כזה הוא מצבה של NATO במאה ה-21. הברית שהוקמה כדי לעצור את ברית המועצות הפכה, עם השנים, לארגון שמנסה לעצור בעיקר את המבוכה של עצמו.
יש מדינות שבהן "עדכון חדשותי" פירושו שערורייה פוליטית, שינוי במזג האוויר או משחק כדורגל חשוב. בישראל, לעומת זאת, "עדכון חדשותי" הוא לעיתים קרובות משהו בנוסח:
"אזעקות במרכז, יירוטים בצפון, הציבור מתבקש להישאר בקרבת מרחבים מוגנים." וזהו. החיים ממשיכים.
כשלא ניתן להכחיש את המראה ולא למחוק את הארכיון – עובדה אחת נותרת: המציאות תמיד מנצחת.
בעיקר אם היא מופיעה מולך בלי פילטר, מוקלטת היטב באיכות HD.
מבחינת וושינגטון, הוויתור הישראלי על הסיוע אינו מהלך עוין –
אבל הוא כן מערער סדר קיים שעבד לטובתה.
היגמלות מהסיוע האמריקאי איננה מהלך של “עצמאות או מוות”.
היא מהלך של ניהול סיכונים בעולם שבו תלות היא חולשה.
ישראל לא פוגעת בתעשיות הנשק האמריקאיות בכוונה.
היא פשוט מפסיקה לשחק לפי חוקים שנכתבו כשלא הייתה לה ברירה.
מי שממהר להציג את המהלך כהפגנת עצמאות לאומית, או לחלופין כצעד מסוכן ומיותר, מחמיץ את העיקר:
זהו מהלך שמבקש לשנות את כללי המשחק, לא לפרוש ממנו.
בסופו של דבר: המהפכות האמיתיות לא קורות רק בסטטוסים של וואטסאפ – הן קורות ברחובות, במוחות של אנשים ובעיקר בלבול גורף אצל מי שמנסה לחזות מה יקרה מחר, בשבוע הבא או בסוף שנת 2026.