פרק 3: כשתל אביב פגשה את איספהאן
ביקור באולפנים – איך מדווחים על מבצע מוצלח בתקשורת שחוששת שמישהו יצא מרוצה? כולל פירוק לשפה: "הישג טקטי", "משמעות אסטרטגית", ו"איראן שוקלת". שוקלת מה? דיאטה?
פרק 2: הפקחים באו"ם והצימר בצפת
איך העולם מגיב: דאגה עמוקה, גינויים רופפים, ובינתיים המשקיעים בישראל בורחים כמו מתל אביב אחרי השעה 22:00. ניתוח קומיקאי של הצביעות הבינלאומית – ולמה דווקא עכשיו המחיר של איראן באיירבנב שובר שיאים.
תיאור הדרמה, הזווית הפוליטית, ההלם בטהראן, הפוש בוושינגטון, וההתלהבות בפתח תקווה. כולל שיחה מדומיינת בין חמינאי לטכנאי של נטפליקס
בלילה שבין חמישי לשישי, כשחצי עם ישראל ישן והשני מחפש איפה קונים חומוס ב-3 בלילה, הגיעה ההפתעה. לא, לא הוזלה במחירי הדיור – אלא משהו הרבה יותר נדיר: תקיפה ישראלית ישירה, ממוקדת ומצליחה באיראן. שוב.
והפעם הפיצוצים היו מוחשיים, המטוסים נצפו בלוויינים, והמשטר האיראני – זה שהתרגל להכות ולהכחיש – נראה הבוקר כמו תלמיד תיכון שקיבל פתאום בגרות במתמטיקה ברמה 5 יחידות. עם טיל ישר במרכז ההעשרה באיספהאן.
כוחות־על? יש לנו. יכולת הישרדות? שפע. תחפושות ביזאריות? כל שישי בבוקר במרכז תל אביב.
ומי צריך את מארוול כשיש לך את הדוד מהשכונה שמתעקש לתקן מזגן עם כפכפים?
יום הבוחר בישראל הוא הרבה יותר מהליך דמוקרטי. זה יום שבו עם שלם יוצא לרחובות, לאו דווקא כדי לשנות, אלא כדי להרגיש שהוא עדיין שותף בסדרה הזו שנקראת "מדינה".
זה היום שבו התור בקלפי מרגיש כמו תור לאבטיח בסופר – עם תחושת שליחות, אבל בלי הבטחה לסיום מתוק.
הבחירות – או איך תוך שלושה חודשים שכחנו מי נגד מי, למה ולכמה זמן
