החות’ים ביקשו להיות כוח אזורי בזירת־הצללים; ישראל הזכירה להם שגם לצל יש ראש. חיסול הצמרת אינו סוף הסיפור – הוא רק שכתוב של הפרק הנוכחי. במזרח התיכון, מי שיורה – נבחן לא רק בכוונתו אלא גם בחסינות הנהגתו
יש ביטויים שכשאתה שומע אותם אתה מרים גבה, ויש ביטויים שגורמים לך להתפקע מצחוק באמצע הלילה, "בעזה רעבים" שייך לקטגוריה השנייה.
הרי אם יש אספסוף אחד בעולם שיודע למנף כל טרגדיה מדומיינת לכתבת שער בניו-יורק טיימס — זה בדיוק העם המומצא שיושב 40 דקות דרומה מאשקלון.
על פניו, כיסא הוא חפץ שימושי. יושבים עליו, לפעמים מניחים עליו מעיל … אבל בפוליטיקה הישראלית – הכיסא הוא הכל.
הוא סמל, הוא יעד, הוא חלום, הוא אובייקט פולחני – מדובר בכיסא שגורם לאנשים חכמים לשכוח אידיאולוגיה, משפחה, ובמקרים קיצוניים – עבר פלילי.
המשפט הזה נמכר בעולם, במיוחד בשמאל הפרוגרסיבי, כאילו הוא מתאר איזו פנטזיית אחווה בין-עדתית: מהירדן ועד הים, כולם יגורו בשלום, יחלקו חומוס, וילמדו אחד את השני ריקודי עם.
זה רעיון יפה — בערך כמו לחשוב שאם תפתח את כל הכלובים בספארי, האריות, הזברות והג'ירפות יעשו על האש ביחד.
אי שם בשעות הערב, אתה פותח ערוץ 14. פתאום אתה נוחת על שולחן עם חבורה סוערת של גברים ולרוב גם אישה, שצועקים עליך אהבת ישראל בקול של מדריך קרבי בקורס מ"כים.
ברוך הבאים ל"הפטריוטים" – תכנית שמצליחה להיות בו זמנית פאנל פוליטי, טוקבקים בשידור חי, וועידת עם ישראל בקטנה, וסטנד-אפ מזרח תיכוני
📜 בישראל, בחירות הן כמו חורף – הן אמורות להגיע אחת לכמה זמן, אבל לפעמים פשוט מגיעות בזוגות. הציבור אדיש, הפוליטיקאים דרמטיים, והתוצאה בדרך כלל? ממשלה זמנית עם תחושת קבע. עד הבחירות הבאות, כמובן.
הדרוזים לא צריכים שנריע להם רק ביום הזיכרון או כשקצין דרוזי נופל בקרב.
הם צריכים – כמו כל אזרח – שיתייחסו אליהם גם כשלא נעים, גם כשאין מצלמות, וגם כשיש ועדה לתכנון ובנייה.
לפעמים, נדמה שההיסטוריה שיכורה, ומסתובבת במעגלים עם כוס ראקי ביד. הנה, מאה שנה אחרי קריסת האימפריה העות'מאנית חוזר הטיפוס שמבקש ללבוש את הגלימה. הפעם הוא לא סולטן עם טורבן ושבעים פילגשים, אלא פוליטיקאי חובש חליפה, מחזיק דרכון של נאט"ו, ושמו רג'פ טאיפ ארדואן.
הקשר בין הדרוזים ליהודים התחיל, כמו כל קשר טוב במזרח התיכון, בארוחה.
יתרו, כהן מדיין, פגש את משה במדבר, התפעל מהתנהלותו, בישל לו קוסקוס (כנראה), חיתן אותו עם ציפורה, והכניס אותו למשפחה.
העולם "שוקל את זכות קיומנו" כאילו מדובר בדיון פילוסופי במועדון ספרות של אוניברסיטה יוקרתית, ולא במדינה קטנה במזרח התיכון שעדיין חוטפת טילים כשהיא מנסה להסביר לאירופים למה היא בכלל פה.
ואנחנו, כמו תלמידים מצטיינים בשיעור אזרחות, עומדים זקופים, מנומסים, מחייכים, ואומרים: "סליחה, אפשר אולי… אם לא אכפת לכם… שנמשיך להתקיים?"
