ציר הרשע על הכורסא: דו״ח מצב
אחרי שנתיים של הפתעות, ציר הרשע נראה כמו רעיון יפה משנות ה־2000 שנתקע ב־2026 בלי עדכון גרסה.
אחרי שנתיים של הפתעות, ציר הרשע נראה כמו רעיון יפה משנות ה־2000 שנתקע ב־2026 בלי עדכון גרסה.
בישראל 2025, יש לך חופש מוחלט לבטא כל דבר,
כל עוד אתה מבטא את מה שהמערכת אוהבת לשמוע.
יש דברים קבועים בעולם: השמש זורחת במזרח, צה״ל מתעכב בתדריך, ומערכת “הארץ” מגישה לקוראיה את ישראל — אבל רק אחרי שעברה במטחנת רגשות אשם תעשייתית.
כמו גפילטע פיש: טוחנים, מוסיפים רוטב אירוני, מתבלים בנדיבות בתיעוב עצמי, ונזהרים שלא ירגיש קצת יותר מדי יהודי.
המשפט הזה נמכר בעולם, במיוחד בשמאל הפרוגרסיבי, כאילו הוא מתאר איזו פנטזיית אחווה בין-עדתית: מהירדן ועד הים, כולם יגורו בשלום, יחלקו חומוס, וילמדו אחד את השני ריקודי עם.
זה רעיון יפה — בערך כמו לחשוב שאם תפתח את כל הכלובים בספארי, האריות, הזברות והג'ירפות יעשו על האש ביחד.
פעם, יהודים היו נאבקים על חייהם, היום – הם נאבקים על זכותם להאשים את עצמם
ואם אפשר – לעשות את זה בטי שירט עם כיתוב שנון, באנגלית, בקפלן או שדרות רוטשילד
בפעם הבאה שאתם שומעים על מחקר שקובע ש"לימודי מגדר חשובים כמו רפואה", שאלו את עצמכם: מי מימן את המחקר? מי הרוויח מהמסקנה? ומי קיבל קביעות?
כי בסוף, גם באקדמיה — מישהו תמיד מוכר משהו. השאלה היא רק מה המחיר, ולמה תמיד אנחנו משלמים.