מחאה אמיתית היא כוח אדיר בדמוקרטיה, אבל כשכל שני וחמישי חוסמים לך את נתיבי איילון בשם ערכים שכתובים בערבית – כדאי לשאול:
"מי באמת מוחה פה – ומי פשוט מנסה להנדס אותך?"
הדבר היחיד שנחשב היום כפשע חמור יותר מלאכול גלוטן – הוא להצהיר באולמות הפילוסופיה שאתה ציוני.
או גרוע מזה: ציוני שמח.
למה יש לתלמיד הישראלי סיכוי גבוה יותר לזכור את צליל הפעמון מאשר את השורש הריבועי של 16
הם באים בשם "האנושיות", מדברים על "כבוד האדם", נושאים שלטים עם "די לכיבוש", וצועקים: "זכויות לכל בני האדם!"
אבל כשאתה, בן האדם מהצד הלא נכון של המפה, מעז לבקש גם קצת זכויות – פתאום אתה אויב הציבור.
אתה תמיד יכול לנסות שוב. ועוד פעם. ועוד פעם.
כן, כי שלום – מסתבר – הוא המוצר היחיד בעולם שאתה משלם עליו מראש, שוב ושוב, גם כשהוא לא מגיע.
כשהנאיביות פוגשת את המציאות, ומגלה שהיא חבשה כיפה וקיבלה סכין בגב
אם יש משהו שאירופה יודעת לעשות טוב – חוץ מלזקק אלכוהול – זה לחלק מוסר.
מאות שנים של כיבושים, מלחמות עולם, ג'נוסיידים קולוסאליים – והיום? הם הומניסטים. נאורים. אחראים מוסרית.
למה מותר לכולם להיות גאים – חוץ ממך
רבין נרצח – וכולנו הפסדנו, אבל מי שניסה להפוך את הרצח למטבע פוליטי תמידי, הוא זה שבאמת הרג את האפשרות לשיח בריא.
שלושים שנה אחרי, אולי הגיע הזמן להפסיק את הפסטיבל, ולהתחיל להבין שהדמוקרטיה לא נרצחה אז — היא פשוט נחטפה מאז
"מה מנסים למכור לנו בתרבות הפופ – ולמה כל ראפר היום נשמע כמו דובר של האו"ם?"
