יש רגעים בהיסטוריה שבהם אתה מרגיש שהקרקע זזה. לא רעידת אדמה – יותר כמו שולחן עץ ישן שבנו עליו אימפריה, ופתאום מישהו מגלה שאחת הרגליים נאכלה על ידי טרמיטים.
כך נראית איראן של 2026.
ישראל היא לא הבעיה – היא ההוכחה.
הוכחה שיהודים לא נכנעו – שהם לא קיבלו עוד את מעמד הדִ’ימי, שהם מעזים להיות ריבונים, חמושים, ומנצחים.
האמריקאים עכשיו מגלים את מה שאנחנו בישראל למדנו מזמן: טולרנטיות זה מצוין – עד שמישהו מנצל אותה כדי להשתלט עליך.
הולנד – מדינת החופש, הקנאביס, הזכויות והגבינות – נראית כמו המקום האחרון שבו השריעה תמצא קהל אוהד. אבל כמו שלמדנו מבלגיה השכנה: באירופה של 2025, מה שנראה בלתי אפשרי הופך למציאות עוד לפני שסיימת את הלאטה שלך באמסטרדם.
אירופה של סוף 2025 היא שיעור בהיסטוריה לכולנו: יבשת שלמה שמכרה את עצמה בשם ערכים ריקים. השאלה היא – האם נלמד מהשיעור הזה בזמן, או שנמצא את עצמנו בעוד עשור כותבים על "ישראל 2035 – קווים לדמותו של המזרח התיכון הפוסט-יהודי" ?
פעם היו באירופה אבירים, קתדרלות, אופרה, תחרות גבינות, ומלחמות שאפשר היה להבין — בערך.
היום יש בה יותר מסגדים מקתדרלות, יותר רמאדן מחג מולד, ויותר התחשבות באיסלאם מאשר בתרבות שיצרה את דנטה, בטהובן ומונה ליזה.
מה קורה כשממלכה של שפיות מחליטה להיכנע באדיבות.
ולחייך, גם כשעוקרים לה את התרבות – בשם סובלנות שלא סובלת כלום.
