מפתח השרירים הישראלי הוא סיפור די יפה – קצת מצחיק, קצת מוגזם, לפעמים מלא אבקת חלבון על השיש – אבל יפה.
זה עם שמנסה להיות חזק, לא רק מבחוץ.
כי כאן, בין אזעקה לפקק, בין יוקר מחיה למילואים, אתה לומד מהר מאוד שחוסן הוא לא מותרות – הוא מקצוע.
במדינה שבה כולם בטוחים שהם ראש הממשלה – עצם זה שיש עדיין מדינה
זו כנראה ההצלחה הכי גדולה שלנו.
האהבה לישראל היא לא סיפור הוליוודי. היא לא מחולקת לעלילה חלקה עם סוף מתוק. זו אהבה מסוג אחר – כזו שנולדה ממחויבות, לא מרומנטיקה. היא כוללת תורים בקופת חולים, קללות בכביש, שכר דירה שמריח מהונאה – ועדיין, היא אהבה עמוקה יותר, בוערת יותר, כזו שמובילה אנשים לטוס לכאן דווקא כשהשמיים רועמים.
מי אנחנו אם לא חרבות ברזל?
יש משהו מקאברי בשם הזה, ויש בו גם אמת פשוטה: בכל דור ודור מישהו קם עלינו – ואנחנו, עם כל הבלאגן, מוצאים דרך להמשיך.
ולפעמים, כשכל הדרכים נכשלות צריך לשלוף חרבות , אבל שיהיו מברזל. לא מפלסטיק. לא מקרטון. לא מגומי.
