האהבה לישראל היא לא סיפור הוליוודי. היא לא מחולקת לעלילה חלקה עם סוף מתוק. זו אהבה מסוג אחר – כזו שנולדה ממחויבות, לא מרומנטיקה. היא כוללת תורים בקופת חולים, קללות בכביש, שכר דירה שמריח מהונאה – ועדיין, היא אהבה עמוקה יותר, בוערת יותר, כזו שמובילה אנשים לטוס לכאן דווקא כשהשמיים רועמים.
זו לא עוד מלחמה רגילה. זו לא לחימה על שטח, משאבים או כבוד לאומי. לא מדובר בחמאס, חיזבאללה או הפקח של החניה. מדובר במאבק הפנימי, האמיתי, הכי יצרי שיש – המלחמה בין הכרס והכרובית.
מה מנסים למכור לנו בשם השלום – ואיך כל הסכמי השלום נראים כמו מבוא לעוד מלחמה ?
כי כרגע, כל הסכם שלום הוא פשוט המבוא לפרק הבא בסדרת הדרמה: "עוד מלחמה, עוד תדהמה – ושלום חדש שנמכר במבצע"
הקיץ פה, המבצע פה, והמציאות – על אש גבוהה.
במדינה שבה כל חופש גדול מלווה במבצע קטן, נשאלת השאלה: אולי במקום לקרוא לזה “מבצע”, נקרא לזה פשוט בשם העונתי המתאים?
סדרת טורי המאמרים "שגרה תחת צבע אדום – החיים בצל מלחמה, עם חיוך ישראלי".
בתקופות של אזעקות פתאומיות, הודעות "הותר לפרסום" ושגרה מעוררת לבבות, ישראלים מוכשרים למצוא את ההומור גם במצבים הכי פחות מצחיקים.
בסדרה זו, נצלול לתוך הרגעים היומיומיים – מחיפוש אחר מקלט בזמן ארוחת ערב ועד להתמודדות עם תורי סופר תחת איומים.
כי אם כבר חיים בצל מלחמה, לפחות נעשה את זה עם חיוך ישראלי אמיתי, מלא בחוצפה ותקווה. הצטרפו אלינו למסע של צחוק ושיעורים מחכימים על החיים בישראל!
לחיות בישראל זה כמו לנהוג על כביש מהיר בלי בלמים, עם נוף מרהיב ותחנה דלק שמוכרת חומוס מהטובים במדינה. אתה אף פעם לא יודע מה יהיה מחר – אבל יש סיכוי סביר שזה יתחיל באזעקה וייגמר בשיחה עמוקה על החיים, עם בירה קרה ותחושת שייכות עזה.
מי אנחנו אם לא חרבות ברזל?
יש משהו מקאברי בשם הזה, ויש בו גם אמת פשוטה: בכל דור ודור מישהו קם עלינו – ואנחנו, עם כל הבלאגן, מוצאים דרך להמשיך.
ולפעמים, כשכל הדרכים נכשלות צריך לשלוף חרבות , אבל שיהיו מברזל. לא מפלסטיק. לא מקרטון. לא מגומי.
איך הפך עם של משוררים ופיסטוקים למפלצת הקולקטיבית של החדשות הישראליות?
האם זה אומר שאין איום? … לא.
האם זה אומר שצריך לצחוק על זה קצת? … בהחלט.
