בקרוב באזור הסכסוך הקרוב אליכם: אופרת הסבון הגיאופוליטית שבה האויב של אתמול הוא ה-BFF של מחר – והקבוע היחיד הוא כאוס.
“במזרח התיכון, שלום זה לא ההפך ממלחמה – זה רק פורפליי.”
כשחושבים על זה, אין כלי שמסמל טוב יותר את הדינמיקה הישראלית־פלסטינאצית מאשר דחפורי ה־D9: חפירה מתמדת במציאות, עם הרבה רעש, אבק וקצת הומור שחור בצד
כשאני שומע "מהנהר לים", אני לא חושב על נוף. אני לא חושב על טיול. אני לא חושב על שלום. אני שומע, בפשטות, "אנחנו רוצים שתיעלמו".
אנחנו יודעים שזה לא יקרה – לא כי אנחנו מאמינים בפיות, אלא כי אנחנו יודעים לשחות בנהר, ולשמור על הים
אז נכון, אנחנו עם מיוזע, קולני, מבולגן.
אבל גם עם שיש לו לב בגודל של נגב, ואומץ בגודל של מדינה שלמה.
בזמן שהעולם מתהפך, אנשים רצים, אזעקות מייללות, ומדינה שלמה מתכווצת סביב מקלטים – יש יצור אחד שלא מתרגש מכלום. לא מטילים, לא מיירטים, ולא מהעובדה שאתה שוכב מתחת לשולחן בסלון עם קסדה על הראש.
זה החתול.
האהבה לישראל היא לא סיפור הוליוודי. היא לא מחולקת לעלילה חלקה עם סוף מתוק. זו אהבה מסוג אחר – כזו שנולדה ממחויבות, לא מרומנטיקה. היא כוללת תורים בקופת חולים, קללות בכביש, שכר דירה שמריח מהונאה – ועדיין, היא אהבה עמוקה יותר, בוערת יותר, כזו שמובילה אנשים לטוס לכאן דווקא כשהשמיים רועמים.
זו לא עוד מלחמה רגילה. זו לא לחימה על שטח, משאבים או כבוד לאומי. לא מדובר בחמאס, חיזבאללה או הפקח של החניה. מדובר במאבק הפנימי, האמיתי, הכי יצרי שיש – המלחמה בין הכרס והכרובית.
מה מנסים למכור לנו בשם השלום – ואיך כל הסכמי השלום נראים כמו מבוא לעוד מלחמה ?
כי כרגע, כל הסכם שלום הוא פשוט המבוא לפרק הבא בסדרת הדרמה: "עוד מלחמה, עוד תדהמה – ושלום חדש שנמכר במבצע"
הקיץ פה, המבצע פה, והמציאות – על אש גבוהה.
במדינה שבה כל חופש גדול מלווה במבצע קטן, נשאלת השאלה: אולי במקום לקרוא לזה “מבצע”, נקרא לזה פשוט בשם העונתי המתאים?
כל מי שישב פעם שעה וחצי במקלט עם 11 דיירים, שני תינוקות ורדיו קטן שצורח "האזעקה הסתיימה – ניתן לצאת" כל חמש דקות – יגיד לכם את האמת: הדבר הכי מאיים במלחמה – זה שהעובש במקלט ייצא ממנה עם יותר נוכחות ציבורית מהרמטכ"ל.
