מה מנסים למכור לנו בשם השלום – ואיך כל הסכמי השלום נראים כמו מבוא לעוד מלחמה ?
כי כרגע, כל הסכם שלום הוא פשוט המבוא לפרק הבא בסדרת הדרמה: "עוד מלחמה, עוד תדהמה – ושלום חדש שנמכר במבצע"

הקיץ פה, המבצע פה, והמציאות – על אש גבוהה.
במדינה שבה כל חופש גדול מלווה במבצע קטן, נשאלת השאלה: אולי במקום לקרוא לזה “מבצע”, נקרא לזה פשוט בשם העונתי המתאים?

כל מי שישב פעם שעה וחצי במקלט עם 11 דיירים, שני תינוקות ורדיו קטן שצורח "האזעקה הסתיימה – ניתן לצאת" כל חמש דקות – יגיד לכם את האמת: הדבר הכי מאיים במלחמה – זה שהעובש במקלט ייצא ממנה עם יותר נוכחות ציבורית מהרמטכ"ל.

מי אנחנו אם לא חרבות ברזל?
יש משהו מקאברי בשם הזה, ויש בו גם אמת פשוטה: בכל דור ודור מישהו קם עלינו – ואנחנו, עם כל הבלאגן, מוצאים דרך להמשיך.
ולפעמים, כשכל הדרכים נכשלות צריך לשלוף חרבות , אבל שיהיו מברזל. לא מפלסטיק. לא מקרטון. לא מגומי.

איך הפך עם של משוררים ופיסטוקים למפלצת הקולקטיבית של החדשות הישראליות?
האם זה אומר שאין איום? … לא.
האם זה אומר שצריך לצחוק על זה קצת? … בהחלט.