אז מה השתנה מאז הבחירות האחרונות?
הסיסמאות התחלפו … הפרצופים הסתובבו … ההבטחות עברו מיתוג מחדש.
השאלה "מי אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים?" עדיין פתוחה.
ואולי זה הסיפור האמיתי: אנחנו כבר גדולים … פשוט עוד לא החלטנו מי אנחנו.
כשהכנסת לא עושה את העבודה – בג"ץ ירים את הכפפה, יכתוב את החוקים, יעצב את המציאות, ואפילו ישתה לכם את הסודה מהמקרר.
יש ביטוי ישן שאומר: "אם זה הולך כמו ברווז, מדבר כמו ברווז – כנראה שזה עובד עליך."
ובישראל של השנים האחרונות, הברווז הזה הוא השיח הרדיקלי של השמאל: קול גבוה, טון צודקני, דופק כנפיים בהיסטריה – ובפועל הורס כל מה שדומה למסגרת, אחריות, או מדינה מתפקדת.
אם יש משהו שהימין הווקיסטי מלמד אותנו, הוא שכל טרנד – כולל הווקיזם – בסוף מגיע לכל חור, כולל זה שבין הימין הקלאסי לבין הימין שמחפש חיבוק רגשי.
הם באים בשם "האנושיות", מדברים על "כבוד האדם", נושאים שלטים עם "די לכיבוש", וצועקים: "זכויות לכל בני האדם!"
אבל כשאתה, בן האדם מהצד הלא נכון של המפה, מעז לבקש גם קצת זכויות – פתאום אתה אויב הציבור.
תארו לעצמכם עולם מוזר, כמעט דמיוני – יום אחד אתה מתעורר, פותח חדשות — ואין פסיקה חדשה של בג"ץ שקובעת מה הממשלה צריכה באמת לעשות, מי רשאי להיות שר, ואיזה סוג קפה מותר למזוג בישיבות ממשלה.
אין עתירה על מדיניות ביטחונית, אין התערבות בהרכב הקואליציה, אין פסק דין שמפרש מחדש את משמעות המילה "חוק".
כששופטים שותים אספרסו של שלטון החוק – ומטפטפים לתוך הקפה קצת אקטיביזם
יש רגעים שבהם ההיסטוריה לא נכתבת – היא מתבשלת. על אש בינונית, עם הרבה שמן דלגיטימציה, רוטב חשדנות, וקישוט של מראית עין. ברוכים הבאים למטבח המשפטי של מדינת ישראל, שם התבשיל המרכזי כבר שנים הוא "תיקי נתניהו", אבל ההגשה? כמו בפריז – קטנה, מנופחת, יומרנית, ומאוד יקרה למשלם המיסים.
מה קורה כשהממסדים הוותיקים מבינים שהם כבר לא שולטים בנרטיב – ומחליטים להכות דרך מערכת המשפט
