בעוד שבמערב האמת היא אידיאל (גם אם לא תמיד מושג),
בחלקים נרחבים מהעולם האיסלאמי האמת היא משתנה טקטי.
פורים 2026 הוא לא רק עוד חג תחת אש. הוא תזכורת חדה לכך שגם בעידן של טילים מדויקים וכטב"מים מתאבדים, יש דבר אחד שקשה מאוד ליירט – רצון לאומי להמשיך לחיות.
ובמזרח התיכון של 2026, זה נשק אסטרטגי לא פחות חשוב מכל מערכת הגנה אווירית.
איך הפך “שלום היסטורי” להסכם אי־נעימות מנומס עם שכנה שממש לא סובלת אותך
ישראל היא מראה ומצרים, כמו רבות אחרות, לא אוהבת את מה שהיא רואה בה.
מי בכלל רוצה שלום עם השכנים שלנו, כשכל מה שיוצא להם מהאוזניים (ומהמסכים) זו שנאה ?
האם הוא באמת חי?
או שמישהו פשוט לא מוכן לוותר עליו, וממשיך לנפח אותו רק כדי שיהיה על מה לכעוס.
בין הפירמידות לתיאוריות הקונספירציה – מסע בין עבר מפואר להווה מבולבל
כלכלית – ישראל מצילה למצרים את התקציב, אבל תדמיתית – זו חרפה לאומית.
זה כמו להזמין אוכל מאקסית שאתה מתעב, אבל היא היחידה שעושה קובה כמו סבתא שלך.
העם הפלסטיני הוא אולי לא עם — אבל הוא בהחלט נשק תודעתי. אחד שמכוון ללב של הציונות, ומתחמש בשקרים, במילים נוגעות ללב, ובשיתוף פעולה של העולם הפוסט-מערבי.
אם אנחנו לא נבין שהאיום הוא לא רק טילים אלא גם נרטיבים — נמצא את עצמנו מתנצלים על קיומנו. שוב.
