מפתח השרירים הישראלי הוא סיפור די יפה – קצת מצחיק, קצת מוגזם, לפעמים מלא אבקת חלבון על השיש – אבל יפה.
זה עם שמנסה להיות חזק, לא רק מבחוץ.
כי כאן, בין אזעקה לפקק, בין יוקר מחיה למילואים, אתה לומד מהר מאוד שחוסן הוא לא מותרות – הוא מקצוע.
אקדמיה בלי פלורליזם אמיתי היא לא מקדש דעת.
היא מקדש של כת.
הקרע לא ייסגר בנאום, לא בפוסט פיוס ולא בחיבוק מזויף באולפן.
הוא ייסגר רק כשצד אחד יפסיק לשקר או כשצד שני יפסיק להתנצל
“באנו חושך לגרש” זה לא שיר ילדים – זו תפיסת עולם.
ומי שלא אוהב את זה מוזמן להמשיך להתלבט על זהות מגדרית בזמן שאנחנו מגינים על זהות לאומית
מדינה שהאמינה שאפשר לבנות גן עדן על פני האדמה – וגילתה שבגן עדן שלה, אלוהים החליף את הדגל.
ומה שנשאר זה אומה שמנקה את הרחובות, שומרת על שקט, ומתפללת שיום אחד גם המציאות תהיה פוליטיקלי קורקט.
האימפריה לא נופלת מהפצצות – היא נופלת מצחוק מרוב מוסר.
והשמש?
היא אולי עדיין לא שקעה על כל בריטניה, אבל על השכל הבריטי – כבר מזמן ירדה החשכה.
פעם, בצרפת, חתכו ראשים בשביל חירות, שוויון ואחווה, היום, חותכים ראשים בשם "כבוד הנביא".
זה לא סתם פרדוקס היסטורי – זו טרגדיה מערבית עם תסריט של דיסני ואלימות של דאע"ש.
אם שאלתם את עצמכם מהי העבודה של הרלב"ניקים – הנה התשובה: הם לא מחפשים עבודה, הם עובדים בלהיות נעלבים מקצועיים.
וכמו כל מגפה – גם את זו אפשר לעצור. רק צריך חיסון נגד צביעות, נגד פוסט-ציונות, ונגד אוברדוז של פינוק.
הרלב״ניק הוא לא תוצאה של דיכוי – אלא של תסמונת כרונית של שלילה עצמית.
הוא מדבר על "אהבת הארץ" – אבל מתכוון לתסכול מהעם.
הוא דורש "שוויון" – אבל רק כל עוד זה אומר שכולם מסכימים איתו.
הם היו שם בהקמת המדינה, בניית המשק, כיבוש המדבר, אבל איפשהו בין הסבנטיז לשנת 2020 הם עברו ממגש הכסף למקלדת הנרגזת.
דור שבמקום לזקוף קומה – זקוף אצבע משולשת, הם כבר לא בונים – הם מפרקים, לא מניפים דגל – אלא בודקים אם יש לו מספיק גוונים של פלסטינים.
