פלשתין "חופשית" לא תגיע, אנחנו כאן מהירדן ועד הים – עם אחד, מדינה אחת, צבא אחד.
הם יצעקו ברחוב, אנחנו נמשיך לחיות כאן.
ילדים צריכים לדעת מי הם, מה עברו אבותיהם – לא בשביל להתנשא אלא בשביל להרגיש שייכות.
יש ביטויים שכשאתה שומע אותם אתה מרים גבה, ויש ביטויים שגורמים לך להתפקע מצחוק באמצע הלילה, "בעזה רעבים" שייך לקטגוריה השנייה.
הרי אם יש אספסוף אחד בעולם שיודע למנף כל טרגדיה מדומיינת לכתבת שער בניו-יורק טיימס — זה בדיוק העם המומצא שיושב 40 דקות דרומה מאשקלון.
השקר של "האפרטהייד הישראלי" הוא לא טעות, אלא אסטרטגיה. הוא נועד לא לתקן את ישראל — אלא לחסל את הרעיון שלה.
ולכן אסור לנו להתייחס אליו בסלחנות אקדמית או בהומור ליברלי. אבל מותר לנו, ואפילו רצוי, להתייחס אליו בציניות — ולחשוף את האבסורד שבו.
למי שצועק "Free Palestine" ברחובות לונדון, פריז או ניו-יורק — תבינו: פלשתין "בחינם" תעלה לכם ביוקר.
היא לא תבוא בלי דם, היא לא תבוא בלי מלחמה, והיא לא תבוא בכלל – כי אנחנו כאן, מהירדן ועד הים, ולא הולכים לשום מקום
המשפט הזה נמכר בעולם, במיוחד בשמאל הפרוגרסיבי, כאילו הוא מתאר איזו פנטזיית אחווה בין-עדתית: מהירדן ועד הים, כולם יגורו בשלום, יחלקו חומוס, וילמדו אחד את השני ריקודי עם.
זה רעיון יפה — בערך כמו לחשוב שאם תפתח את כל הכלובים בספארי, האריות, הזברות והג'ירפות יעשו על האש ביחד.
ספקולציה היסטורית צינית על אימפריה שמעדיפה תה על דם
ועל המצפון המעוות של אירופה – אותו מצפון שכיום שוב מעדיף פלסטינים עם RPG על יהודים עם דגל.
