האהבה לישראל היא לא סיפור הוליוודי. היא לא מחולקת לעלילה חלקה עם סוף מתוק. זו אהבה מסוג אחר – כזו שנולדה ממחויבות, לא מרומנטיקה. היא כוללת תורים בקופת חולים, קללות בכביש, שכר דירה שמריח מהונאה – ועדיין, היא אהבה עמוקה יותר, בוערת יותר, כזו שמובילה אנשים לטוס לכאן דווקא כשהשמיים רועמים.
הקשר בין הדרוזים ליהודים התחיל, כמו כל קשר טוב במזרח התיכון, בארוחה.
יתרו, כהן מדיין, פגש את משה במדבר, התפעל מהתנהלותו, בישל לו קוסקוס (כנראה), חיתן אותו עם ציפורה, והכניס אותו למשפחה.
איך שנאת היהודים שוב הפכה לטרנד – והפעם בחסות הממסד, האקדמיה, והתקינות הפוליטית
פעם, המאבק הפוליטי היה על גבולות, תקציבים, חובות אקדמיים. היום? המאבק הוא על עצם היכולת לומר את המשפט "גבר ואישה נבראו זה לזה" מבלי שיבוא אליך טוויטר עם לפיד דיגיטלי ויצעק "פאשיסט!"
העולם המערבי נמצא בעיצומה של מתקפת פרוגרסיביות – מחלה כרונית של שעמום, עודף זמן פנוי, ותואר שני במדעי המגדר.
אבל אנחנו, אנשי ימין בריאים בדעתם, עם גז מדמיע של היגיון ותפילין בתיק – לא נוותר בקלות.
בהתחלה זה הצחיק אותי . . . אחר כך זה עצבן אותי.
ועכשיו? עכשיו אני כבר שותף, כי מי שצופה בפטריוטים יותר משבוע, עובר תהליך. זה לא סתם פאנל – זו דרך חיים.
