יש רגעים שבהם אתה יושב מול הטלוויזיה, מקשיב לפאנל חדשותי, ושואל את עצמך שאלה פשוטה:
"אני צופה בדיווח עיתונאי – או באודישן לקריינות של סרט תעמולה?"

יש מושג כזה בישראל: "אחדות".
הוא כמו חמין בקיץ – כולם מדברים עליו בחיבה, אף אחד לא באמת מוכן לשלם עליו את המחיר.

אתה תמיד יכול לנסות שוב. ועוד פעם. ועוד פעם.
כן, כי שלום – מסתבר – הוא המוצר היחיד בעולם שאתה משלם עליו מראש, שוב ושוב, גם כשהוא לא מגיע.

על תפקידה של התקשורת בעיצוב דעת הקהל, ואיך הפכה המדיה החברתית למראה עקומה במקום לשופר ציבורי

כששומעים את המילה "כיבוש", כל אחד מדמיין אוטומט, מחסומים, גדרות, וצבא על כל פינה.
אבל מסתבר שהכיבוש הזה? הוא פחות "כיבוש" ויותר "שירות לקוחות VIP" – עם חשבונית לפיקוד העורף.

התקשורת הישראלית, כמו מקבילתה האמריקאית, כבר מזמן לא עוסקת בדיווח, אלא בבימוי. אם פעם הכתב היה נשלח לשטח עם פנקס, היום הוא יוצא לשם עם תסריט, ועם מטרה ברורה: "תביא חומר שיחזק את המסר".

התקשורת בימינו היא לא רק מקור מידע – היא מערכת חינוך לאומית, רק בלי פיקוח.
והיא מלמדת אותנו שוב ושוב: אל תאמינו בעצמכם, אל תתגאו בצה"ל, אל תאמינו שאפשר לנצח. זה לא "נאור"

יותר ויותר אנשים מתעוררים מגלים שה"חושך" הזה של מסורת, גבולות, משפחה ועם – הוא בדיוק מה שהחזיק את הציוויליזציה
והם מתחילים להבין: הקידמה האמיתית לא מוחקת את העבר – היא בונה עליו.