לא תמיד צריך שני צדדים כדי להגיע לנקודה שבה שלום אפשרי, לפעמים צד אחד חזק הוא זה שיוצר את התנאים
לא כי הוא צודק יותר – כי הוא קובע את המציאות … וזה לא רומנטי, זה לא יפה – אבל זה אמיתי.
איך הפך “שלום היסטורי” להסכם אי־נעימות מנומס עם שכנה שממש לא סובלת אותך
ישראל היא מראה ומצרים, כמו רבות אחרות, לא אוהבת את מה שהיא רואה בה.
מי בכלל רוצה שלום עם השכנים שלנו, כשכל מה שיוצא להם מהאוזניים (ומהמסכים) זו שנאה ?
כלכלית – ישראל מצילה למצרים את התקציב, אבל תדמיתית – זו חרפה לאומית.
זה כמו להזמין אוכל מאקסית שאתה מתעב, אבל היא היחידה שעושה קובה כמו סבתא שלך.
אחת האומנויות המשוכללות של האיסלאם הפוליטי המודרני היא דו-לשוניות מוסרית.
לא במובן של לדעת שתי שפות – אלא לדעת למי מותר לומר מה.
ביום אחד, כל החלומות, החיבוקים, והסדנאות של “דו־קיום בקפה ומאפה” – התרסקו לתוך מציאות שמדברת בשפה אחרת לגמרי: טילים, מוות, וחטופים.
והשמאל הישן – זה שראה כל מחבל כ“שותף פוטנציאלי לשלום” – מצא את עצמו בלי שותף ובלי שלום
בקרוב באזור הסכסוך הקרוב אליכם: אופרת הסבון הגיאופוליטית שבה האויב של אתמול הוא ה-BFF של מחר – והקבוע היחיד הוא כאוס.
“במזרח התיכון, שלום זה לא ההפך ממלחמה – זה רק פורפליי.”
בפעם הבאה שאתם שומעים על מחקר שקובע ש"לימודי מגדר חשובים כמו רפואה", שאלו את עצמכם: מי מימן את המחקר? מי הרוויח מהמסקנה? ומי קיבל קביעות?
כי בסוף, גם באקדמיה — מישהו תמיד מוכר משהו. השאלה היא רק מה המחיר, ולמה תמיד אנחנו משלמים.
בעולם שבו טרוריסטים מתחבאים במערות, בוחשים באבק ומפעילים אתרי אינטרנט ממקלדות שבורות, יש גם את קטאר.
אמירות פיצפונת במפרץ הפרסי עם שאיפות גדולות – להפוך למרכז העצבים של האסלאם הפוליטי העולמי. או אם לדייק: ראש התמנון של הג'יהאד הגלובלי.
