מול קמפיין שמאלצי של "רזים בעזה", צריך לומר בקול: היחידים שמרעיבים את עזה – הם אלה שמסתתרים מאחורי תושבי עזה.
מי שבונה בונקרים תחת בתי חולים, שישתוק כשמדברים על מוסר.
ומי שעולה במשקל בזמן שהוא מציג תמונות של רעב, ראוי לכל דבר – חוץ מאמפתיה.
הבעיה בתקשורת הישראלית איננה רק שהיא שמאלנית. אלא שהיא פשוט מיואשת. היא לא מאמינה בעם שלה, לא סומכת על הציבור, לא רואה תקווה, לא מזהה גאולה. היא שבויה בנרטיב של "ישראל היא טעות שצריך לתקן". ואם אין אהבה – אין באמת חדשות טובות
כששומעים את המילה "כיבוש", כל אחד מדמיין אוטומט, מחסומים, גדרות, וצבא על כל פינה.
אבל מסתבר שהכיבוש הזה? הוא פחות "כיבוש" ויותר "שירות לקוחות VIP" – עם חשבונית לפיקוד העורף.
מה מנסים למכור לנו בשם השלום – ואיך כל הסכמי השלום נראים כמו מבוא לעוד מלחמה ?
כי כרגע, כל הסכם שלום הוא פשוט המבוא לפרק הבא בסדרת הדרמה: "עוד מלחמה, עוד תדהמה – ושלום חדש שנמכר במבצע"
התקשורת בימינו היא לא רק מקור מידע – היא מערכת חינוך לאומית, רק בלי פיקוח.
והיא מלמדת אותנו שוב ושוב: אל תאמינו בעצמכם, אל תתגאו בצה"ל, אל תאמינו שאפשר לנצח. זה לא "נאור"
יותר ויותר אנשים מתעוררים מגלים שה"חושך" הזה של מסורת, גבולות, משפחה ועם – הוא בדיוק מה שהחזיק את הציוויליזציה
והם מתחילים להבין: הקידמה האמיתית לא מוחקת את העבר – היא בונה עליו.
מבט מפוכח על מהדורת החדשות כמחלקת שיווק של תודעה
כי אם יש דבר אחד שהימין כבר למד, זה שהמוצר הכי נמכר בטלוויזיה הוא הפחד לחשוב אחרת
פעם, המאבק הפוליטי היה על גבולות, תקציבים, חובות אקדמיים. היום? המאבק הוא על עצם היכולת לומר את המשפט "גבר ואישה נבראו זה לזה" מבלי שיבוא אליך טוויטר עם לפיד דיגיטלי ויצעק "פאשיסט!"
העולם המערבי נמצא בעיצומה של מתקפת פרוגרסיביות – מחלה כרונית של שעמום, עודף זמן פנוי, ותואר שני במדעי המגדר.
אבל אנחנו, אנשי ימין בריאים בדעתם, עם גז מדמיע של היגיון ותפילין בתיק – לא נוותר בקלות.
