הכנות הישראלית המפורסמת: האמת שלנו, וכל השאר – בעיה שלהם
אומרים שהישראלים “ישירים”. שאנחנו “לא עוטפים דברים”.
אבל בואו נודה באמת – אנחנו לא ישירים, אנחנו נפץ חברתי עטוף בעדינות של פיל בג'ונגל.
בעולם שבו אנשים אומרים “I’m fine” וממשיכים לבכות בשירותים, הישראלי עונה:
“מה fine, אתה נראה כמו גופה, תאכל משהו.”
כן, זו הכנות שלנו. לא מנומסת, לא מעודנת, לא מתנצלת.
אבל אמיתית כל כך, שאפילו שקרון קטן לא מצליח להחזיק לידה מעמד.
"אני אגיד לך את האמת" – ההקדמה הלאומית לפני מתקפה מילולית
אין עוד עם בעולם שיש לו פתיח כל כך אופייני לפני שהוא דורך עליך רגשית.
“אני אגיד לך את האמת” – כך נפתחת בישראל כל שיחה שתסתיים באחת משתיים:
או באימוג’י של לב, או בדם.
זו לא התנהגות, זו תודעה.
אנחנו עם שהוקם על רעיון של אמת – “עם סגולה”, “אור לגויים”, וכל זה.
אז אם אנחנו אמורים להיות אור לגויים, ברור שאנחנו נדאג שהם יקבלו אותו ישר בפרצוף.
וזה בדיוק מה שהישראלי עושה: מאיר לכולם בפנס של כנות, גם כשהם רק ביקשו קצת צל.
אמריקאים מחייכים, ישראלים אומרים “אחי, אתה מדבר שטויות”
בעוד שבאמריקה כנות היא משהו שכותבים עליו ספרי עזרה עצמית,
בישראל היא פשוט… נשימה.
תעמוד חמש דקות בתור למאפייה, ותשמע את הכנות הלאומית בפעולה:
“מה זה המחיר הזה?”
“מה, זה נראה לך טרי?”
“אחי, תעשה טובה, אתה עומד כמו קקטוס.”
אצלנו, הבעת דעה זה לא זכות – זה חובה אזרחית.
ואם במקרה אתה לא מביע אותה? מישהו לידך כבר יעשה את זה בשבילך.
זה גם מה שהופך אותנו לעם היחיד שבו ויכוח על ביצה קשה יכול להסתיים בדיון על ריבונות יהודית בחברון.
כנות זה לא חוצפה – זו תרבות הישרדות
הכנות הישראלית לא נולדה מתוך ביטחון עצמי, אלא מתוך מצור רגשי מתמיד.
מאז 1948 אנחנו חיים על הקצה – אז למה לשקר?
אין לנו זמן לנימוסים, אנחנו עם שצריך להספיק לבנות מדינה, להגן עליה, ולוודא שהקפה יצא חזק מספיק.
תחשבו על זה:
אנחנו המדינה היחידה שבה כששואלים “מה נשמע?”, התשובה יכולה להיות “עזוב, אחי, הממשלה נפלה, הילד בחמ"ל, והמדינה גמורה” –
ואף אחד לא מתרגש.
זו לא פסימיות – זו כנות פונקציונלית.
כי אם נגיד שהכול בסדר, זה רק יכניס עין רעה.
כשכנות פוגשת אהבה: הישראלי שובר את הקרח עם פטיש
במערכות יחסים, הכנות הישראלית היא לפעמים יתרון… ולפעמים פשע מלחמה.
בדייט אמריקאי אתה תשמע:
“You look great tonight.”
בדייט ישראלי:
“מה, זו השמלה שקנית באליאקספרס? דווקא לא נורא.”
אבל מאחורי זה מסתתרת אמת עמוקה:
כשהישראלי אומר לך משהו, הוא מתכוון לזה.
אם הוא אומר שאת יפה – את באמת יפה.
אם הוא אומר שאת נראית עייפה – לכי תישני, כי הוא לא יפסיק להזכיר את זה.
זו לא גסות. זו דרך לומר “אני רואה אותך באמת”.
וכשהוא צועק עלייך – זה כי הוא אוהב.
או לפחות, כי הוא מרגיש מספיק בנוח לא לשקר.
בעבודה: כנות זה שם נרדף לישיבת צוות עם צרחות
בעולם העסקי, ישראל היא גן עדן לחדשנות וגיהינום לישיבות.
אין אצלנו “נשקול את זה”. יש “עזוב, רעיון מטומטם”.
ואם תציע משהו טוב? יגידו “יאללה, סוף סוף אמרת משהו חכם”.
מנהל ישראלי לא מחייך כשאתה נכנס למשרד – הוא מרים גבה ושואל “נו?”.
אבל תכל'ס? זה עובד.
בזמן שאחרים מבזבזים שעות על פוליש לשפה, הישראלי כבר פתר את הבעיה –
או רב עם כולם בדרך לפתרון.
הכנות הזו היא גם מה שהפכה אותנו לאומת הסטארט־אפ.
לא בגלל הקוד. בגלל זה שאנחנו היחידים בעולם שיכולים להגיד למשקיע אמריקאי “אתה לא מבין כלום”, והוא עדיין ישים כסף.
בממשלה: הכנות הפכה למקצוע נעלם
ופה מגיע הפרדוקס הגדול –
העם הכי כן בעולם, מנוהל בידי אנשים שהמציאו מחדש את אומנות ההתחמקות.
פוליטיקאי ישראלי מסוגל להגיד “אני לא מתפטר” בדיוק בדרך שמרמזת שהוא חותם על טפסי פרישה.
שרים מדברים על “אחדות”, חברי כנסת מדברים על “ממלכתיות”, ובין לבין – כולם מדליפים לכולם.
זה המקום היחיד שבו “אומרים את האמת” הפך לסיסמת בחירות במקום למציאות.
והציבור? הוא כבר לא מצפה לשמוע אמת – הוא רק רוצה לדעת מי משקר פחות גרוע.
התקשורת: כנות לפי צבע המפלגה
התקשורת הישראלית הפכה את הכנות למוצר מפלגתי.
בערוץ אחד – “האמת היא שביבי אשם בכל.”
בערוץ אחר – “האמת היא שביבי משיח.”
ובין לבין עומד הישראלי המצוי, שצועק על המסך:
“האמת? נמאסתם.”
אבל לפחות הוא צועק.
כי בניגוד לשאר העולם, אצלנו צעקה זה לא איבוד שליטה – זה ביטוי רגשי תקני.
כשישראלי מתעצבן, זה סימן שהוא עוד אכפת לו.
למה אנחנו צריכים לשמור על זה
כן, לפעמים זה בוטה, לפעמים זה צורם, לפעמים זה נראה כמו מגרש כדורגל של מילים.
אבל בתוך כל הכאוס, יש משהו כמעט קדוש בכנות הישראלית.
היא אולי לא נעימה – אבל היא אמיתית.
ובמדינה שבה המציאות משתנה כל יומיים, אולי זה הדבר האחרון שנשאר לנו באמת:
היכולת להסתכל אחד לשני בעיניים ולומר:
“אתה טועה, אבל אני איתך.”
סיכום: האמת שלנו – כמו קפה שחור, בלי סוכר
אנחנו לא מושלמים, לא עדינים, לא מנומסים.
אבל אנחנו אמיתיים.
ובעולם שבו כולם עסוקים בלהיראות טוב,
הישראלי עסוק בלוודא שהוא לא עובד על עצמו.
הכנות שלנו היא לא תכונה – היא הגנה.
מפני הצביעות, מפני הניכור, מפני הפחד להיות מי שאנחנו באמת.
אז בפעם הבאה שמישהו יגיד לך “ישראלים חצופים”,
תחייך ותגיד:
“לפחות אנחנו לא משקרים לך.”
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
