איך הפכה מדינת הקבב והנרגילה לבעלת שאיפות עות’מאניות גרעיניות.

אם לפני עשרים שנה היית שואל את הישראלי הממוצע מה הסכנה הגדולה ביותר במזרח התיכון, הוא היה עונה בלי למצמץ: איראן.
אותה רפובליקה אסלאמית אפלה, עם זקנים ארוכים, טילים ארוכים עוד יותר, וחיבה מוזרה לפצצות עם תבלין שיעי.
אבל בזמן שכולנו היינו עסוקים בלספור צנטריפוגות באיספהאן, משהו קרה ממערב: טורקיה החליטה שהיא עייפה מתיירים – ורוצה אימפריה.

יש ביטוי ישן שאומר שכשמישהו מתנהג כמו בריון — אל תתבלבל מהחיוך. עכשיו, תחליפו את “מישהו” ב-“טורקיה”, את ה-“חיוך” בלוגו של Turkish Airlines, ואת ה-“בריון” בארדואן.
הנה קיבלתם את הגרסה החדשה למעצמה האיסלאמית הכי שאפתנית במזרח התיכון — רק עם שירות חדרים ופרסומות עם נופים של קפדוקיה.

כי בזמן שאיראן ממשיכה לשחק אותה "האימפריה העתיקה עם החליפות השחורות והאיום האטומי", טורקיה נכנסת לאותו מגרש —
אבל עם טוויסט מודרני, חכם ובעיקר מתוחכם יותר: במקום לצעוק “מוות לישראל”, היא מעדיפה ללחוש “שלום, אחי” – ואז לשגר לך ספינת משט.

הסולטן חזר – רק בלי הגלביה

רג’פ טאיפ ארדואן – האיש, המיתוס, הזקן המוקפד – לא רוצה להיות סתם עוד נשיא.
הוא רוצה להיות סולטן.
לא כזה עם הרמון, אלא עם דרון.
לא כזה שכותב שירי אהבה, אלא כזה שמצייר גבולות חדשים על מפה של המזרח התיכון עם סרגל של נאט"ו.

בזמן שהמערב מתווכח על שירותים לנון-בינאריים, ארדואן מתווכח עם יוון על איים, עם סוריה על גבולות, ועם אלוהים על מי שולט באמת במסגד אל-אקצא.
והוא עושה את זה עם כריזמה של איש מכירות ביטוח – ונחישות של אדם שהחליט שצומת רעננה שייכת לו מאז ימי הסולטן סולימאן.

מאה שנות דמוקרטיה, אפס הבנה בלשחרר שלטון

מאז שקמאל אתאטורק הקים את טורקיה החילונית מתוך האפר של האימפריה העות’מאנית, נדמה היה שהיא מתקדמת למועדון המדינות המתוקנות.
יש פרלמנט, יש בחירות, אפילו סדר יום אירופי. רק שהיום ברור: טורקיה לא באמת רצתה להיות אירופה. היא רצתה שיחשבו שהיא אירופה — עד שתוכל שוב להיות חליפה.

ארדואן, שועל פוליטי עם נפש של סולטאן, הבין את זה מזמן. הוא לא מתנצל, לא מתבלבל, ולא מתכוון להחזיר את הדמוקרטיה מהחופשה הארוכה שלה.
תחתיו, טורקיה לא רק חזרה לדבר על “איסלאם גאה”, אלא גם החלה לפעול כמו מעצמה אזורית שמאמינה שהמזרח התיכון הוא מגרש ביתי.

מאימאם לטיקטוקר: תדמית מודרנית, נשמה עות’מאנית

המהלך הגאוני של טורקיה הוא שהיא לא נראית מסוכנת.
היא מחייכת.
יש לה חופים יפים, טורקים חמודים שמוכרים לכם שטיחים עם חיוך, ומטבח שגורם לך לשכוח שהקבב הזה – הוא בעצם חלק מאידיאולוגיה.

כי מאחורי השווארמה – מסתתרת אידאה:
טורקיה לא רוצה רק להיות עוד מדינה מוסלמית.
היא רוצה להיות המדינה המוסלמית – זו שכולם נשבעים באלהא שלה, טסים בטורקיש איירליינס שלה, וצופים בסדרות טלוויזיה שבהן הסולטן תמיד נראה כמו בראד פיט עם חרב.

ארדואן מבין דבר אחד שאיראן מעולם לא הבינה:
בעידן המודרני, אי אפשר לכבוש את העולם עם טילים – אלא עם תדמית.
ואם איראן מוכרת פחד – טורקיה מוכרת נוסטלגיה עטופה בסחלב.

איראן – ישנה. טורקיה – מתעוררת.

בעוד שהאייטולות בטהראן עסוקים בלהתפלל על נפילת הציונות ולחמם את הפלוטוניום, אנקרה פועלת בשטח.
ממש כך: צבא טורקי בצפון סוריה, בסיסים בעיראק, דריסת רגל בלוב, מעורבות באזרבייג'ן, ופתיחת שגרירויות באפריקה כאילו מדובר בסניפי דונר חדש.

אבל ההבדל המשמעותי הוא לא רק היכן הם פועלים — אלא איך.
איראן עובדת עם מיליציות, רעש, אידאולוגיה ותיעוב גלוי למערב.
טורקיה? היא מוכרת למערב מזל"טים, מתחזקת יחסים דיפלומטיים, ובמקביל חופרת מנהרות גז לחוף הים התיכון.
איראן היא שחקן אפל.
טורקיה — אותה סכנה, רק בלבוש של נושא פרסים באוסקר.

אימפריה על סטרואידים (הלכתיים)

מתחת לגלימת התיירות, טורקיה הופכת צבאית יותר, דתית יותר, ובעלת שאיפות מבהילות יותר.
היא מעורבת בלוב, מזדחלת לתוך סוריה, משתעשעת עם חמאס, מלטפת את רוסיה ומקללת את ישראל – הכול במקביל.

ואם תשאל את עצמך איך היא עושה את זה מבלי שיזמינו אותה לשיחה בלשכת נאט"ו – התשובה פשוטה:
כי היא המדינה היחידה בעולם שיכולה לאיים על יוון בבוקר – ולשלוח לה תיירים בצהריים.

זה גאוני: מדינה שמצליחה להיות גם חברה בנאט"ו, גם תומכת באחים המוסלמים, וגם מארחת מיליוני תיירים מאירופה שחוזרים הביתה עם תחושת חמימות אוריינטלית וארנק ריק.

איראן זה פאסה. טורקיה זה הדור הבא של הבעיות

אם איראן היא השכן הצעקני שמאיים להרוס את הבניין,
טורקיה היא השכן המחויך ששיפץ את כל הבניין – ופתאום מתברר שהכניסה הראשית עכשיו עוברת דרך הסלון שלו.

איראן מסתגרת, צורחת, מאיימת.
טורקיה מתלבשת יפה, מתראיינת ב-CNN, ומציעה לכולם "גישור מוסלמי בין תרבויות".
ובינתיים – היא מציבה בסיסים בצפון סוריה, מקימה אזורי השפעה בקווקז, ואפילו באפריקה היא שולחת מזלט"ים עם תבלין טורקי.

החזון פשוט: לא עוד אימפריה שיעית של חרמות, אלא אימפריה סונית של חיוכים.
אותו רעיון – רק עם יחסי ציבור טובים יותר.

הסכנה האמיתית – היא ביכולת להתחבב

במזרח התיכון, כולם שונאים את כולם. זה חוק טבע.
אבל טורקיה מצליחה לעורר לא שנאה – אלא הערצה זהירה.
מוסלמים רואים בה מודל: מדינה מוסלמית, חזקה, שמרנית, מודרנית למראית עין, שלא מתביישת להחזיר את אללה לשיח הציבורי.

אפילו מדינות ערביות סוניות, שבעבר ראו בטורקים אויבים קולוניאליים, מתחילות להתרגל לרעיון שהסולטן ארדואן אולי עדיף על האימאמים האיראנים.
כי הוא מדבר על איחוד – אבל עם תיירות.
על ג’יהאד – אבל עם Wi-Fi.

הנשק הסודי: נחמדות אסטרטגית

במקום להצהיר “אנחנו נשרוף את העולם”, טורקיה מציגה “כוח רך” – סדרות טלוויזיה, טורקיש דילייט, ותחושת "אחווה מוסלמית" שמסתירה שאיפה פוליטית ברורה: החזרת ההגמוניה הסונית.

היא לא רק מדברת איסלאם – היא מייצאת אותו. לא עם רובים, אלא עם פרקים של “הכלה מאיסטנבול”.
כשאיראן שולחת נשק לחיזבאללה, טורקיה שולחת את נטפליקס ואת TIKA – ארגון הסיוע ההומניטרי שלה, שמצליח להניף דגל אדום עם סהר כמעט בכל מדינה מוסלמית.

ואם תהיתם למה זה מסוכן יותר – פשוט כי זה עובד.

ארדואן: הסולטאן של עידן האינסטגרם

בעולם שבו מנהיגים נמדדים בלייקים, ארדואן הצליח למתג את עצמו כ“מגן האסלאם”, בלי לוותר על תמונה טובה ליד המסגד החדש.
הוא מבין את הכללים החדשים: פחות ג’יהאד, יותר רילז.
בעוד האייטולות מתבוססות בשחור-לבן של שנות ה-80, טורקיה משווקת את השאיפות שלה ב-4K HDR, עם תרגום לכל השפות.

היא חודרת ללבבות, לא רק לגבולות.
ומעצמות שנכנסות ללבבות – קשה מאוד להוציא משם.

בין קפה טורקי לסכין בגב

ישראל וטורקיה תמיד רקדו על קו דק שבין רומנטיקה סמויה לשנאה מנומסת.
יום אחד הם מתנצלים על המרמרה, למחרת מצטלמים עם נסראללה.
יום אחד מדברים על שיתופי פעולה כלכליים, למחרת מזמינים את איסמאעיל הנייה למסגד איה סופיה.

הכול מתנהל בחיוך, בטון נעים – ואז בא הסכין הקטן בגב, עשוי פלדת דמשק משובחת.

לישראל, זה אומר דבר אחד: הדרמה רק מתחילה.
איראן אולי רחוקה, אבל טורקיה – קרובה מתמיד.
בזמן שאיראן שולחת טילים, טורקיה שולחת דיפלומטים, חברות הפקה ושרי תיירות.
ושניהם מסוכנים באותה מידה – רק אחד מהם יודע להשתמש בפילטרים של אינסטגרם.

ארדואן לא רוצה להשמיד אותנו כמו חמינאי – הוא רוצה לנצח אותנו במגרש אחר: בדעת הקהל, בתודעה, בתרבות.
במקום לצעוק "מוות לישראל", הוא פשוט גורם לעולם להאמין שישראל היא זו שמפריעה לשלום העולמי.

הסולטן החדש של המאה ה-21

אז האם טורקיה מחליפה את איראן?
לא במובן הגרעיני – אלא במובן האסטרטגי והתרבותי.
היא הופכת למעצמה מוסלמית חכמה, מתוחכמת, שמבינה שכוח רך – זה הכוח החדש.

בעולם שבו איראן עוד מאמינה בהפחדה, טורקיה כבר עברה לשיווק.
היא לא רוצה להיות "האויבת הגדולה של המערב" – היא רוצה להיות המתווכת בין כולם, כל עוד כולם מדברים טורקית ושותים תה עם נענע.

ובסוף – זה תמיד נגמר באימפריה

כי כמו כל סיפור מזרח תיכוני טוב – גם זה נגמר באימפריה.
ואם לא באימפריה, אז לפחות באשליה של אחת.
העות’מאנים אולי נעלמו מהמפה, אבל לא מהמוח.
וטורקיה של ארדואן מוכיחה שאפשר לחדש את החלום הישן –
רק בלי חרבות. עם דרונים. ועם יחסי ציבור.

אז כן – איראן אולי בונה פצצה, אבל טורקיה בונה עולם שבו היא כבר לא צריכה אחת.
עוד מוקדם להספיד את האייטולות, אבל אין ספק שהעתיד של האיסלאם הפוליטי כבר לא נכתב בפרסית – אלא בטורקית.
וזה, רבותיי, הרבה יותר מסוכן.
כי טורקיה לא רוצה רק נשק. היא רוצה נראטיב, הנהגה, ופריים-טיים.
ובמזרח התיכון של 2025 – זה שווה הרבה יותר מאורניום מועשר.

בין אם עם בקלאווה או בלי – כדאי שנפסיק לזלזל בסולטאן החדש של המזרח התיכון.
אז האם טורקיה באמת תפסה את מקומה של איראן?
במובן הצבאי – עוד לא.
במובן הרעיוני – בהחלט.
כי בזמן שאיראן מבהילה, טורקיה מפתה.
הראשונה מאיימת, השנייה מחייכת.
וההיסטוריה כבר הוכיחה: אימפריות לא צריכות להיות צעקניות כדי לכבוש. לפעמים מספיק להיות מנומסות.
כי בעוד איראן עוד בונה פצצה, טורקיה כבר בונה את הסדרה שתגרום לכם לאהוב את מי שיחזיק בה.

🧿🇹🇷🕋💣