המתרגם האילם
תפקיד התקשורת המערבית בטיוח השיח האיסלאמי
אם יש מקצוע אחד במערב שדורש פחות אומץ ממגיש חדשות ויותר גמישות ממתעמל קרקע – זה מתרגם אידיאולוגי. לא זה שמתרגם שפות, חלילה, אלא זה שמתרגם מציאות: לוקח נאום בערבית, מסיר ממנו קצוות, מעגל פינות, מוסיף אבקת “הקשר”, ומגיש לצופה המערבי מוצר סטרילי, ידידותי, ובעיקר – לא מעורר שאלות.
כך נולד המתרגם האילם: זה ששומע הכול – ומספר חצי.
לא טעות. מדיניות.
נתחיל מהחשוב: זה לא קורה בטעות.
זה לא “פספוס תרגום”.
זה לא “אי הבנה תרבותית”.
זו בחירה מערכתית.
במערכות חדשות גדולות יודעים מצוין שיש פער בין השיח הפומבי של גורמים מוסלמיים במערב לבין השיח הפנימי שלהם. יש כתבים שמבינים ערבית. יש עורכים שיודעים לקרוא. יש חוקרים שמתריעים. אבל בשלב העריכה – הקובץ נכנס למכונת הכביסה.
והמכונה מתוכנתת על מצב: הרגעה.
איך מכבסים אמירה?
קחו דוגמה פשוטה.
דרשן מדבר על “מאבק” (קִטָאל, ג’יהאד, ניצחון האומה).
בתרגום: “קריאה לעמידה אזרחית”.
מישהו מדבר על “תשלום” ו”ענישה קולקטיבית”.
בתרגום: “זעם אותנטי של קהילה מודרת”.
קריאה להחרים, להעניש, להוקיע – הופכת ל”ביקורת חריפה”.
איום מרומז – ל”אמירה בעייתית”.
אם יש מילה אחת שהתקשורת המערבית אוהבת יותר מ”מורכבות”, היא “קונטקסט”.
קונטקסט הוא ווזלין אינטלקטואלי: הכול עובר חלק.
למה הם עושים את זה?
כי האמת לא מוכרת.
היא לא משתלבת בנרטיב.
והיא מסוכנת לקריירה.
עיתונאי מערבי שמדווח ביושר על שיח פנימי בעייתי – לא יקבל פרס. הוא יקבל מיילים.
אקדמאי שמתרגם נאום כמו שהוא – לא יקבל מענק. הוא יקבל ועדה.
מערכת חדשות שתשדר את הדברים בלי פילטר – לא תזכה לשבחים. היא תזכה להפגנה בכניסה.
אז בוחרים בדרך הקלה: למסגר.
לא לשקר – רק לא לומר הכול.
לא להמציא – רק להשמיט.
המוסר הכפול: יהודים מדברים – זה קיצון. מוסלמים מדברים – זה הקשר.
כאן נכנס הדיסוננס הגדול.
כשישראלי, או יהודי, או פוליטיקאי מערבי ימני אומר משהו חד – הוא “מסית”.
כשאותו טון בדיוק נשמע במסגד, באסיפה סגורה, או בערוץ מקומי בערבית – זה “מורכב”, “רגיש”, “לא ניתן לניתוק מההיסטוריה”.
במילים אחרות:
יש קבוצות שאחראיות למילותיהן.
ויש קבוצות שזקוקות לאפוטרופוס.
והתקשורת? היא האפוטרופוס.
התרגום השקט: מי שלא מבין ערבית – לא צריך לדעת
הטריק עובד כי רוב הקהל המערבי לא מבין ערבית.
ולכן – הוא תלוי בתיווך.
אם לא תרגמת – זה לא קרה.
אם לא שידרת – זה לא נאמר.
אם לא הדגשת – זה לא חשוב.
כך נבנית בועה תקשורתית שבה הכול בסדר, עד שלא.
ואז מגיע פיגוע, או מהומה, או קריאה גלויה מדי – והכותרת היא:
“איש לא יכול היה לצפות”.
יכלו. שמעו. תרגמו.
פשוט לא סיפרו.
ישראל כחריג מעצבן
ישראל, שוב, שוברת את הסיפור.
כי כאן לא סומכים על תרגום יח”צ.
כאן בודקים מה נאמר גם כשלא נוח.
וזה מטריף את המערב.
כי ישראל היא ההוכחה שאפשר להבין – ולא להירגע.
לשמוע – ולא למחוא כפיים.
לתרגם – ולא למחוק.
ולכן ישראל תמיד “מגזימה”.
כי היא מסרבת להיות אילמת.
אז מה תפקידה האמיתי של התקשורת?
לא להרגיע.
לא לגונן.
ובטח לא לשכתב.
התפקיד הוא פשוט – לתרגם באמת.
גם כשזה לא יפה.
גם כשזה לא עובר מסך.
גם כשזה שובר נרטיב.
כי שלום לא נבנה משקרים מנומסים.
והדו-קיום לא שורד הדחקה.
והמתרגם האילם?
הוא אולי שקט – אבל הנזק שלו רועש מאוד.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
