בלילה שבין חמישי לשישי, כשחצי עם ישראל ישן והשני מחפש איפה קונים חומוס ב-3 בלילה, הגיעה ההפתעה. לא, לא הוזלה במחירי הדיור – אלא משהו הרבה יותר נדיר: תקיפה ישראלית ישירה, ממוקדת ומצליחה באיראן. שוב.

והפעם? לא עוד "לפי מקורות זרים", לא עוד קריצה של יונית לוי. הפיצוצים היו מוחשיים, המטוסים נצפו בלוויינים, והמשטר האיראני – זה שהתרגל להכות ולהכחיש – נראה הבוקר כמו תלמיד תיכון שקיבל פתאום בגרות במתמטיקה ברמה 5 יחידות. עם טיל ישר במרכז ההעשרה באיספהאן.

הפתעה, איראן: ה-F-35 חזרו – ועשו פרצוף של חשמונאים

בלילה שבין חמישי לשישי, ישראל הפכה את השולחן. מטוסי חיל האוויר, כולל כמה שלא ידענו שאפילו קיימים, חצו את מסך הרדאר, טסו מעל עיראק כאילו זו שכונה בדרום תל אביב, ותקפו מתקנים גרעיניים, מרכזי פיקוד וסוללות נ"מ. חיסול כירורגי, בול באמצע הרמדאן הפרסי – ועם פחות נזק סביבתי מהקואליציה עם גנץ.

האיראנים הופתעו כל כך, שהם הגיבו בטוויטר במקום בטילים. דובר משמרות המהפכה פרסם הודעה באורך מאמר של עמוס הראל, שבקצרה אמרה: "אנחנו בודקים, אבל ברור שזה ציוני".

ומה קדם לתקיפה?

חודשיים של התגרויות פרסיות, דיווחים על העשרה מתקדמת של אורניום לרמה של "כמעט אפוקליפסה", ניסויים עם ראשי נפץ, ואיומים ישירים כלפי ישראל. ומה עשתה וושינגטון? ניהלה שיחות. ומה עשה האיחוד האירופי? גינה את שני הצדדים, כמובן. רק בישראל נזכרו שיש גם דבר כזה "מדיניות תקיפה", ולא רק "קונצנזוס קונצרטים לשלום".

-- פרסומת --

ביבי התייעץ עם הקבינט, שוחח פעמיים עם יואב גלנט (שנראה לאחרונה כאילו קיבל את ברכתו של רפול בחלום), ונתן אור ירוק.

אגב, השר איתמר בן גביר דרש לקרוא למבצע בשם "שושנה מהסַפָּר", אבל ועדת שמות החליטה ללכת על "שוברים צנטריפוגות 2: הנקמה".

כיצד מגיבים אויבינו?

כמו תמיד – בהרבה מילים, מעט טילים, וים של אנטישמיות. חמינאי צייץ: "ידינו הארוכה תשיג אתכם", אך מסתבר שידו הארוכה לא מגיעה מעבר למפרץ הפרסי בלי עזרה של רוסיה וסוללת AAA מימי האייטולה חומייני. משמרות המהפכה הודיעו ש"יבוא יום והציונים ישלמו", ומיד אחר כך חזרו להכות מפגינים באהוואז.

בעולם הערבי? סעודיה שלחה מזכר תמיכה סודי, איחוד האמירויות שלחו חיבוק חם עם חשבונית לנפט, והירדנים – ובכן, כועסים שתקפנו בלי לשאול אם מותר לעבור מעל.

ובתוך ישראל – אופוזיציה, אל תעירי אהבה

לא תאמינו – אפילו יאיר לפיד גינה את איראן. מרב מיכאלי שתקה. גנץ בירך. רק יונית לוי ניסתה לשאול אם מדובר ב"הסחת דעת מהבעיות הפנימיות", ונבלעה בשידור חי על ידי מבט זועם של רוני דניאל מהשמיים.

הימין מצדו חוגג: "אמרנו לכם", "מי שתקף את אוסיראק תוקף גם את איספהאן", ו"לא תבכו עכשיו על המשילות? קבלו שליטה אווירית!". בפורומים של שמרנים בטלגרם כבר מתגלגל מם: תמונה של חמינאי עם כיתוב "רוצה להעשיר אורניום? קבל עושר של גיהנום".

ומה יקרה עכשיו?

ובכן, זה תלוי:

• אם האיראנים יחליטו להגיב – יש סיכוי לעימות אזורי.

• אם הם ימשיכו לדבר ולהתבכיין באו"ם – נוכל לחזור לעסוק בעניינינו: מערכת המשפט, תקציב, ומי נעל את בנט מחוץ לכנסת.

ומה יקרה בעולם? האו"ם יתכנס. שוודיה תגנה. צרפת תציע גישור. אבל כולם יודעים דבר אחד: ישראל שוב הוכיחה שהיא לא תחכה להיקבר עם כוונות טובות ודאגה בינלאומית. אנחנו קובעים את הקווים האדומים, ואנחנו אלה ששומרים עליהם – ב-F-35, בסייבר, ובכיפת ברזל עם הרבה עזוז.

לסיכום: כשהמזרח התיכון מדבר עברית

אז הנה אנחנו – שוב במזרח תיכון שמזכיר למה עדיף להיות תקיפים ולא תקועים. התקיפה באיראן לא רק הביאה מכה מדויקת למתקנים הגרעיניים – אלא גם תקעה טריז בלב תודעת השאננות של העולם.

כי כמו שאמר ז’בוטינסקי – רק בלי השפם – "אם לא נגן על עצמנו, איש לא יגן עלינו". ואם אפשר לעשות את זה עם תעוזה, טכנולוגיה ובלי לפגוע בילדים – אז זכינו פעמיים: גם להכות באויב, וגם לשמוע את העולם נלחץ.

ובעוד חמינאי מתלבט אם להפעיל את כפתור הנקמה או את המזגן, בישראל כבר מתכוננים לדבר הבא: תקיפה דיפלומטית באו"ם, או תקיפה מחודשת ברמי לוי – תלוי איפה תמצא עגלה.