איך קרם נגד פטרת הפך למסע פילוסופי על החיים בישראל

אין דבר ישראלי יותר מתור

התור, גבירותיי ורבותיי, הוא אולי ההמצאה הגדולה ביותר של הציוויליזציה – אחרי הגלגל, הפלאפל והקרטיבים. ונדמה שאין מקום בו התור הופך להיות חוויה קיומית, רגשית ולעיתים אף טראומטית, כמו בבית המרקחת.
למה דווקא שם? כי בתור לקופת חולים קורה תהליך נדיר שבו זרים גמורים הופכים לקהילה, והתרופות הופכות לתירוץ לשיחה נפשית.
אין כמו תור לבית המרקחת כדי להבין את מצב הרוח הלאומי, את המשבר הדורי ואת נזקי אכילת החריף בגיל מאוחר.

מבוך תרופות, קלינקס ושלטים באידיש

הכניסה לבית המרקחת היא כמו ירידה לתחנה מרכזית תת-קרקעית. יש שם כורסאות פלסטיק (לשבת – לא לשבת?), קופסאות של מגבוני אף עם שמות כמו "סופטינול", פוסטרים של תרופות מדור קודם שמנסים עדיין לשכנע אותך שהן חדשניות, ושלט באידיש שמבקש לשים לב לתוקף המרשמים. למה באידיש? כי סבתא חיה עדיין חיה, ותובעת יחס.

ומהרגע שאתה נכנס, אתה מגלה שזו לא רק נקודת חלוקה לתרופות. זו נקודת מפגש של ישראלים מכל שכבות האוכלוסייה:
החייל שצריך טיפות עיניים, הפנסיונרית שדורשת לדבר רק עם יוכי כי היא מכירה את הרקע שלה, הילד עם השעלת, האמא שמדברת בטלפון על חיסון הילד תוך כדי שהיא צורחת על הילד השני שלא ייגע בפיצוחים, והבחור המרובע שמחזיק ביד מרשם לפלואוקסטין ותחושת חרטה.

טכנולוגיה זה יפה, אבל תביאי לי מדבקה

אז אתה לוקח מספר. 407. והמסך מראה עכשיו: 112.
רגע, אולי זה של רופאי משפחה? אולי יש מערכת כפולה? אולי אם אלחץ חזק על המספר, אגיע לקונצנזוס?
אחרי רבע שעה של חוסר אונים טכנולוגי – אתה נכנע, מתיישב ליד אדם עם ריח שמן קמפור וטופס החזר מהשואה.

כאן מתחילה החוויה האמיתית. אישה מבוגרת לידך מחליטה שאתה צריך לדעת את כל ההיסטוריה הרפואית שלה – מהמעי העדין ועד הפריסה של הסטנטים בלב.
"אני כבר חודש בלי האלטרוקסין שלי", היא אומרת, כאילו מדובר בזכויות היסטוריות על שטחי יהודה.
גבר צעיר מציע לה לשאול בקבוצת ווטסאפ של "מלאכים מחלקים תרופות", בזמן שקשישה אחרת מנסה להבין אם ניתן לקחת אנטיביוטיקה עם גפילטע פיש.

-- פרסומת --

המרשם – הבירוקרטיה מנצחת

כשהגיע תורך (אחרי 55 דקות ושני קפה קר מוופרס), אתה מגיש את המרשם.
הרוקחת מביטה בו בעיניים כמו חוקרת שב"כ.
"זה בתוקף?"
"כן, הרופא נתן לי את זה אתמול."
"ובמערכת זה לא מופיע. אולי הוא נתן לך בכתב?"
"אבל זה דרך הקופה."
"יכול להיות שיש בעיה בקישור עם משרד הבריאות."
ובסוף אתה מגלה שמה שלא בתוקף זה לא המרשם, אלא הסבלנות שלך.

ואם זה תרופה נדירה – לך תתחיל במסע הרפתקאות ברחבי העיר, מהסניף בשכונת התקווה ועד לבית מרקחת תורן במושב בצרה.

 לא על התרופה לבדה

בסוף אתה יוצא משם עם התרופה, עם שני טישו, עם עצות על חיי נישואין מרוקחת גרושה, ועם תובנה אחת עמוקה:
התרופה האמיתית שאנחנו צריכים היא לא מה שכתוב במרשם.
אלא קצת חמלה, סבלנות, ואולי גם טיפה הומור.
כי בתור לבית המרקחת, כולנו שווים. כולנו חולים במשהו. כולנו מחכים.
ולכולנו יש את ההרגשה שאולי היינו צריכים פשוט לשתות תה עם לימון.

עד שתגיע שוב

פעם הבאה שאתה מתבאס מהתור, תזכור: התור הזה הוא לא עונש. הוא מיקרוקוסמוס של המדינה שלנו – רועשת, מבולגנת, צפופה, צבעונית – אבל איכשהו, תמיד יוצאים ממנה עם חיוך (ולפעמים גם עם אוגמנטין).

אז קח מספר, קח נשימה, ותגיד תודה – לפחות אתה לא מנסה להבין את תור המיון. שם זה כבר תזה לפסיכולוגיה.

ונאמר אמן, ושכל התרופות תהיינה רק ליתר ביטחון.

-- פרסומת --