איך השמאל מצא את אללה (ולא את ההיגיון)

אם היית מספר לסבך הקומוניסט משנות ה-50 שיום אחד יורשיו האידאולוגיים יתהלכו לצדו של האסלאם הפוליטי, יישאו שלטים של חמאס, ויצעקו "מהנהר לים" בקול משותף עם גברים מזוקנים בשקפקפים – הוא היה שופך את המרקסיזם ישר לתוך הסמבוסק.

אבל הנה זה קורה. מול עינינו נרקמת ברית מוזרה, מטרידה ולעיתים פתטית, בין השמאל הרדיקלי במערב לבין תנועות אסלאמיסטיות פונדמנטליסטיות. קוראים לזה הברית האדומה-ירוקה – אדום כמו הדם מהמהפכה, ירוק כמו דגלי חמאס והאחים המוסלמים. וזה לא מדע בדיוני, זו המציאות שבה חיים האוניברסיטאות, התקשורת, ובאופן די מטריד – גם כמה פוליטיקאים אירופים.

כמה שזה נשמע מופרך – זה קורה ממש עכשיו: השמאל הרדיקלי והאסלאם הפוליטי מתקרבים זה לזה כמו שני שותפים לדירה שלא מדברים זה עם זה אבל חולמים על אותו סוף העולם. בשנים האחרונות, תחת רטוריקה שונה אך מטרות דומות, שני המחנות האלה – שעד לא מזמן היו אמורים לשנוא זה את זה בשם ערכים "קדושים" – מצאו פתאום שפה משותפת. לא שפה של שלום, אלא של "אנטי": אנטי-קפיטליזם, אנטי-אמריקה, אנטי-ציונות, אנטי-קולוניאליזם, אנטי-מערב. במילים אחרות – אנטי כל מה שמחזיק את הציוויליזציה מתפקדת.

שיתוף הפעולה הזה, שפועל גם דרך מדינות (איראן, למשל) וגם דרך גופים חוץ-מדינתיים (חמאס מצד אחד, אוניברסיטת קולומביה מצד שני), יוצר ברית אדומה-ירוקה שלא רק מדברת באותם סיסמאות אלא גם מקדמת מטרות חופפות – למשל חיסול ההגמוניה המערבית בשם צדק היסטורי מומצא. שני הצדדים – הסוציאליסטים הפוסט-מודרניים ומטיפי השריעה עם האקדח – משתמשים באותם מסגרות נרטיביות (מה שנקרא Master Frames): אנטי-גלובליזציה, אנטי-קפיטליזם, אנטי-קולוניאליזם. כל מונח כזה נשמע תמים בשיעור סוציולוגיה, אבל בפועל הוא מתורגם לקריאה לאלימות, בוז לערכים ליברליים, ושנאה פתולוגית לכל מה שריח של חופש נודף ממנו.

זו כבר לא בדיחה אקדמית או פליטת פה של פרופסור מבולבל – מדובר באתגר אסטרטגי אמיתי, שמקבלי ההחלטות בארה"ב ובאירופה ממשיכים להתעלם ממנו מתוך תקווה שהוא ייעלם אם פשוט נמשיך לשיר "Imagine". אלא שכשהפציפיסטים מהשמאל מציעים גשרים, והאיסלאמיסטים מהצד השני מציעים מטעני צד – ייתכן שהגיע הזמן להפסיק לדמיין.

-- פרסומת --

אויב משותף – המערב

איך חובבי להט"ב, טבעונים אדוקים, ושוחרי שוויון מגדרי מצאו שפה משותפת עם מי שתולה הומואים מעגורנים ומאלץ נשים לעטות בורקה מהעריסה ועד הקבר? פשוט מאוד: הם שונאים את אותם דברים.

• המערב – אותו מערב חופשי, ליברלי, קפיטליסטי – הוא האויב האולטימטיבי.
• אמריקה – אימפריאליסטית.
• ישראל – קולוניאליסטית.
• המשפחה המסורתית – פטריארכלית.
• הדת היהודית – פריבילגית (עד שהיא הופכת לאיסלאם – ואז היא "אותנטית").

כשהשנאה ליסודות העולם הדמוקרטי גדולה מההיגיון, פתאום גם מחנה הפליטים בעזה נראה כמו מחנה שלום, והחמאס – כמו גרסה עממית של תנועת אקסטינקשן רביליון.

השמאל איבד את המוסר, האיסלאם הפוליטי רק הרוויח

פעם השמאל ייצג את הפועלים. אחר כך – את המיעוטים. היום – את כל מי שהוא לא לבן, לא גבר, לא יהודי, לא ציוני, ולא מצליח כלכלית.

והאיסלאם הפוליטי? הוא הבין את הטריק.
הוא התחפש לקורבן. הוא למד לומר "אפרטהייד", "דיכוי", "קולוניאליזם". הוא לא צריך עוד לפוצץ אוטובוסים – הוא רק צריך שהשמאל יעשה עבורו את יחסי הציבור.

האקדמיה המערבית הפכה לסוכן התעמולה החדש של הג'יהאד, עם קורסים ב"לימודי דקולוניזציה" שבהם עזה היא פריז, וחמאס הוא מהטמה גאנדי.

הפמיניסטית והבורקה – אהבה בלתי אפשרית

יש במערב נשים שמובילות מאבק עיקש נגד הטרדות מיניות בשירותים ציבוריים, אבל מצד שני – מזדהות עם התרבות הכי שוביניסטית עלי אדמות.

נשים שכועסות על גברים לבנים שפתחו להן את הדלת – אבל לא על חוקים דתיים שמחייבים נשים להיבדק בשוק בצניעות מלאה תוך כדי השפלה טקסית.

הפמיניזם הפרוגרסיבי איבד את המצפן. לא מזמן, פעילות שמאליות בצרפת עמדו בדקת דומייה על מות פעיל חיזבאללה. נדמה שהפמיניזם של 2025 מוכן להתכופף בפני כל גבר – כל עוד הוא לא יהודי ליברלי מתל אביב.

קמפוסים, כאפות וקללות באנגלית מתוחכמת

אוניברסיטאות אמריקאיות הן כיום חממות לקמפיינים נגד ישראל, עם מילים גדולות ומוסר קטן: "colonial settler state", "white supremacist zionism", "apartheid wall".

הם לא מבינים (או כן מבינים ומדחיקים) שלולא ישראל – כל אחת מהתלמידות הללו לא הייתה יכולה ללמוד, לדבר, ללבוש מה שבא לה, או בכלל לצאת מהבית.

כל המרצים המלומדים שמצדדים ב"ג'נוסייד פלסטיני" לא ראו טיל קסאם מימיהם, אבל יודעים לצטט כל פוסט של לינדה סרסור.

ומה בצד שלנו?

השמאל הפרוגרסיבי מוכר את ערכיו עבור כותרת בגרדיאן.
הימין, למרבה הצער, מגיב באיחור – כי הוא עסוק בלהתנצל.
אבל הגיע הזמן להגיד בבירור: יש פה ברית, והיא מסוכנת.

האיסלאם הפוליטי משתמש בשמאל כתחנת מעבר בדרך להשתלטות תרבותית ופוליטית.
והשמאל – מתוך רגשות אשמה, בורות או יהירות מוסרית – מאפשר זאת בשמחה.

הסהר והפטיש – עד שהגרזן יפול

הברית האדומה-ירוקה לא נועדה לשרוד. היא זמנית.
היא טקטית.
כשהאסלאם הפוליטי יתחזק מספיק – הוא ידרוס את שותפיו מן השמאל כמו שהחמאס דרס את פת"ח.

אבל עד אז, העולם המערבי משלם את המחיר: בלגיטימציה לג'יהאד, בשנאה לישראל, ובשחיקת כל ערך מערבי שהיה שווה להילחם עליו.

ואנחנו?
נמשיך להחזיק דגל, משפחה, וערכים.
ונחכה לרגע שבו גם הפרוגרסיב האחרון יבין – שכשאתה רוקד עם דגל חמאס, הסכין כבר מחכה מתחת לשטיח.