איך איראן הפכה מתרבות שירה לוועדת משמעת דתית חמושה בגרעין?

תה, טורבן ומהפכה

אם ניקח את סיפורה של איראן במאה ה־20 וננסה להכניס אותו לתוך סדרת נטפליקס, זה כנראה ייראה כך:

• 

  עונה 1: שושלת מלוכה מפוארת, שטיחים צבעוניים, פרסים משוררים ועיניים חומות־חולמות.

• עונה 2: נפט, CIA, הפיכות, קצת בלגן.

• עונה 3: מהפכה אסלאמית! הפיכה דרמטית, רוחני אפל עם מבט עמוק וחוקים משונים.

• עונה 4: השלטון החדש מתייצב, כולא, מדכא, ואז מנסה לפתח פצצה.

  -- פרסומת --

  

• עונה 5: מיוזיקל של מחאה — לצפייה רק עם VPN.

אבל בניגוד לנטפליקס, כאן אין כפתור "דלג על הפתיח", והדרמה… נמשכת כבר 45 שנה.

מי אתם, האייתולות?

אז ככה:
"אייתוללה" זה לא שמו של יצור מיתולוגי פרסי או משקה חורפי — אלא דרגת סמכות דתית בשיעי האסלאמי.
בעולם הסוני (כמו מצרים, סעודיה וכו'), הדת והמדינה נפרדות.
אבל באיראן — הדת והמדינה לא רק נשואים — הם גרים עם אמא של הדת.

והבוס?
קוראים לו "המנהיג העליון", תפקיד שלא נשמע מלחיץ בכלל.

הוא מחליט:

• מי הנשיא,

• מה מותר לשדר בטלוויזיה,

• אם חומוס זה "הידבקות בתרבות מערבית".

זה לא דמוקרטיה, זה גם לא דיקטטורה קלאסית —
זה תיאוקרטיה גרעינית עם חיבה לאיסורים משונים ואנשי דת עם פרצוף נוזף.

איך זה עובד בפועל?

השלטון באיראן הוא כמו משרד ממשלתי עם שתי קומות:

• קומה תחתונה: יש ממשלה, נשיא, פרלמנט, בחירות. לכאורה, הכל דמוקרטי. כאילו נורמלי.

• קומה עליונה: מועצת שומרי החוקה, המנהיג העליון, והאייתוללות הבכירים.
  הם שואלים את עצמם "האם אללה מאשר את החוק החדש הזה?"
  אם התשובה היא "לא", אז לא משנה מה העם רצה.
  החוק נופל. או נעלם. או נשלח למרתף עם הספרים האסורים והמוזיקה של שאקירה.

למה זה עובד?
כי הם הצליחו למתג כל התנגדות כ"כפירה", וכל כישלון כ"ניסיון של השטן הגדול" (קריצה, ישראל/אמריקה).

כל כך הרבה חוקים, כל כך מעט שמחה

אם ניסיתם להבין מה מותר ומה אסור באיראן, כדאי שתביאו טבלה, עט ופסיכולוג.

לדוגמה:

• אסור לרקוד בפומבי.

• אסור לשיר שירים על אהבה.

• אסור לאישה לשיר סולו.

• אסור לאישה להראות שערה.

• מותר לגבר לגדל זקן. אפילו מומלץ.

• מותר לצעוק "מוות לאמריקה" — זה נחשב לספורט לאומי.

אבל אסור לשתות וויסקי.
כלומר, אלא אם אתה חלק מהאליטה, ואז פתאום נמצא איזה בקבוק בלנטיינ'ס ליד הקוראן.

רגע, וזה מחזיק מעמד?

כן.
ולמה?
כי כמו כל משטר טוטליטרי טוב, הם יודעים לשחק על המיתרים של רגש, דת, פחד ואויבים חיצוניים.

העם מתמרמר?

"זו אשמת הסנקציות של אמריקה!"
אין דלק?
"זה בגלל הציונים!"
הבת שלך רוצה ללמוד ריקוד?
"כנראה היא ראתה יותר מדי נטפליקס מהשטן."

וזה מחזיק — בעיקר כי יש משמרות מהפכה עם תקציב ענק, צבא אידיאולוגי ומערכת ריגול פנימית שלא הייתה מביישת את השירותים החשאיים של סטאלין.

אבל גם זה מתחיל להתקלף — בעיקר בקרב הצעירים.

הדור שלא מפחד

לא הכל שחור (גם אם הבגדים שלהם כן).
הצעירים באיראן הם הגרסה הדור־Zית של מרטין לותר קינג פלוס אינסטגרם פלוס עקשנות פרסית.

הם:

• מתחבאים באינטרנט,

• עושים מסיבות מחתרתיות,

• כותבים שירה אירונית על המשטר,

• שומעים מטאל ברכב עם חלונות סגורים,

• ורושמים על הקיר: "חיים, לא הלכה".

וזה מפחיד את האייתוללות יותר מכל טיל של צה"ל.

אם האייתוללה היה ישראלי?

תארו לכם שלמנהיג העליון היה משרד בישראל.

מה היה קורה?

• "החלטנו לאסור על שירה מזרחית מעל 100 דציבלים."

• "גבר שיש לו ג'ל בשיער — להדרכה רוחנית מיידית."

• "נשים ילבשו בורקה עם ציור של קפה שחור."

• "כל הופעה של סטנדאפ תיבדק מראש ע"י הרבנות."

תוך יומיים חצי מהמדינה הייתה בנתב"ג והשאר פותחים אוהל מחאה מול פתח תקווה.

שלטון האייתוללות – יותר פארודיה ממשל

יש בו הרבה רצינות, הרבה כוח, אבל גם ניחוח מוזר של מדינה שבנויה על נזיפה.
זה שילוב של בית־כנסת כועס, צבא חשאי, ופסטיבל שאסור לשמוח בו.

אבל כמו כל משטר שבנוי על פחד —
הוא יודע שמה שהכי מפחיד אותו זה אדם אחד שצוחק.

ולכן — הומור הוא נשק.
ובעולם שבו אייתולה כותב את חוקי המדינה —
צחוק הוא לא רק תגובה, הוא מחאה.

-- פרסומת --