אם היה לכם קשה לשמוע את הרעש של התקיפה באיספהאן, זה כי הוא נבלע בזעקת הגינויים. מאז תקיפת ישראל באיראן, לא נראו כל כך הרבה פרצופים מודאגים מאז שקיצצו את קצבת הוזלין באירוויזיון.

האו"ם התכנס. שוב. אחרי דיון דחוף, עשרות נאומים, ואינספור כריכים עם טחינה טבעונית – יצאה ההחלטה: "ישראל צריכה לגלות אחריות, ואיראן – גם". כלומר, "שני הצדדים", כמובן. כמו ילד שבא מכות כי לקחו לו את הקלמר – והמורה מענישה את שניהם כי היא עייפה.

אבל בינינו? מה ציפיתם. האו"ם הוא מקום שבו מדינות שלא הצליחו לנהל רמזור – מטיפות מוסר למדינה שבדיוק שלחה מטוס תדלוק חמקני מעבר לשלוש מדינות עוינות.

העולם מגנה, אבל בודק אם אפשר להצטרף

וכך, בעוד ביירות נחרדת, לונדון מתמרמרת, ושוודיה מייבבת – קיבלנו את הריקוד הקבוע:

1. גינוי.
2. דאגה לשלום האזור.
3. מאמר מערכת בניו יורק טיימס ששואל אם "ישראל אולי הגיבה חזק מדי".
4. ובמקביל, שיחת טלפון סודית מסעודיה שאומרת: "וואו, אפשר שניפגש?"

כי במזרח התיכון, גם כשאף אחד לא מודה בזה – כולם יודעים: כשהצנטריפוגות בוכות, המדינות נושמות לרווחה.

-- פרסומת --

סיור דמיוני באו"ם

נשלחתי – בדמיון כמובן – לסקר את דיוני מועצת הביטחון.
במעלית:

• נציג קטאר: "אנחנו בעד דיאלוג".

• נציג ישראל: "אנחנו בעד הישרדות".

• נציג בלגיה: "יש פה מטבח טבעוני?"

בישיבה:

• רוסיה דורשת "איפוק מצד כל השחקנים", כולל אלה שהיא בדיוק מכרה להם מערכת הגנה נגד ברקים.

• סין קוראת ל"פתרון של שלום", בזמן שהיא מתכננת השתלטות על טאיוואן באמצעות מסטיקים ודרקוני ענק.

• נציגת גרמניה, בדרמטיות: "אנו מגנים כל תקיפה חד-צדדית!".

• וביבי? צופה מהבית, עם חיוך קטן, וקורא עיתון שאף אחד לא ראה מאז 1981 – "ישראל משמידה את הכור בעיראק".

ובישראל – הכל כרגיל

בצימר בצפת, זוג חרדים פתח את הרדיו ושמע את יונית לוי שואלת אם התקיפה באה "מתוך שיקול ביטחוני עמוק – או ניסיון להסיט את השיח מתמ"א 38". הזוג נאנח, סגר את הרדיו, ועבר להאזין לשיעור תורה עם ניתוח טכני של מכ"מים.

במשרד הביטחון, גלנט נראה נינוח לראשונה מאז ניסה להסביר את עצמו בממשלה.
איתמר בן גביר קרא להרחיב את המבצע לכולל גם טהרן – "אם כבר יצאנו מהחנייה".
וגנץ, כמו תמיד, היה בעד. נגד. ואז בעד-נגד – תלוי מי שואל.

והעם?

העם רגוע. לא ממהר למקלטים, לא ממהר לבחירות. גולש בטיקטוק, מחפש סרטונים של הפיצוץ (עם מוזיקה דרמטית כמובן), ושואל איפה אפשר להשיג חולצה שכתוב עליה:
"ביקרת באיספהאן – וכל מה שקיבלת זה הבום הזה?"

והאיראנים?

ובכן, עדיין לא הגיבו. בינתיים הם מנסים לשחזר את מערכת ההגנה שנבנתה לפי מפרט רוסי מהמאה ה-19. חמינאי הורה לבדוק אם "אפשר לתבוע את ישראל על פגיעה ברגשות גרעיניים".
באקדמיה האיראנית למדעים, ניסו לפרסם מאמר שמסביר שהפיצוץ היה "רעידת אדמה רגשית", וש"אולי בכלל זו תקלה פנימית של הציונים בתוכם".

לסיכום: חכו, עוד לא גמרנו

העולם אולי מגנה, אבל ישראל לא מחכה לאישור. כי מה שלמדנו הלילה, זה שגם כשהעולם מרים גבה – עדיף שאנחנו נרים את המטוסים. והאמת? גם הסינים יודעים את זה. הם פשוט מקנאים.

מחר בפרק 3:
"כשתל אביב פגשה את איספהאן" – על התקשורת הישראלית ברגעי ניצחון, השאלות הקשות שנשאלות רק כשזה לא נוח, ועל פאנלים שבהם אפילו לאלמוג בוקר נגמרו המילים.