שתיקה רועמת: כש-12 אלף איראנים מתים, ומוסדות זכויות האדם בוחרים לא לשמוע

מסתבר שיש דם שלא מצטלם טוב

על פי שמועות עיקשות, דיווחים מחתרתיים ועדויות מהשטח – מספר ההרוגים במחאות באיראן כבר חוצה את רף 12,000.
לא מאה.
לא “כמה עשרות”.
אלפים.

נשים, צעירים, סטודנטים, פועלים, אזרחים שלא דרשו “ריבונות על שטחים” אלא דבר אחד בלבד: להפסיק לחיות בתוך כלוב דתי אלים.

ובכל זאת – דממה.

לא דממת קרב.
דממת מוסדות.
דממת האו״ם.
דממת ארגוני זכויות האדם.
דממת ארגוני הנשים.
ובעיקר – דממת אותם גופים שבדרך כלל לא צריכים אפילו סיבה טובה כדי לצעוק “פשעי מלחמה” או "רצח עם" כשמדובר בישראל.

האו״ם: כשהמצפן המוסרי דורש אישור תקציבי

האו״ם הוא גוף שיודע לדבר.
לדבר מצוין.
לדבר בלי סוף.

אבל הוא יודע לדבר רק כשזה בטוח, רק כשזה משתלם, ובעיקר – רק כשאין לזה מחיר.

איראן היא לא ישראל.
איראן לא מתנצלת.
איראן לא מזמינה ועדות חקירה.
איראן לא משתפת פעולה.
ואיראן, חשוב מכל – מחזיקה בני ערובה כלכליים, גיאו-פוליטיים ואנרגטיים.

אז האו״ם עושה מה שהוא עושה הכי טוב:
מוציא ניסוחים רכים, מאוזנים, סטריליים – כאלה שלא פוגעים באף אחד, ובוודאי שלא מצילים אף אחד.

כשיש 12 אלף הרוגים והאו״ם עדיין “עוקב בדאגה” – זה לא כשל מוסרי.
זו מדיניות.

ארגוני זכויות האדם: מוסר עם כוכבית

Human Rights Watch.
Amnesty.
שמות מפוצצים.
לוגואים נקיים.
מוניטין של שומרי הסף של האנושות.

אבל מסתבר שלזכויות אדם יש סעיף חריגים.

אם הקורבן חי במדינה מערבית – הזכויות מוחלטות.
אם הוא חי תחת משטר אסלאמי אלים – הזכויות תלויות הקשר.

כי מחאה באיראן היא לא “נרטיב נוח”.
אין פה דובר אנגלית מצוחצח.
אין פה פרלמנט פתוח.
אין פה בית משפט עליון שאפשר לעתור אליו.

יש פה משטר שיורה, תולה, מעניש משפחות, מוחק אנשים – והעולם לא יודע מה לעשות עם זה, אז הוא מעדיף לא לעשות כלום.

אותם ארגונים שמכירים כל אבן בשומרון, כל מחסום, כל חייל עם קסדה –
פתאום מתקשים “לאמת נתונים” כשמדובר בגופות נערמות בטהרן.

זה לא חוסר מידע.
זה חוסר רצון.

ארגוני הנשים: פמיניזם עם גבולות גזרה

אם יש מקום שבו הציפייה הייתה לזעקה – זה כאן.

נשים נרצחות.
נשים נאנסות בבתי כלא.
נשים נתלות.
נשים נענשות על שיער גלוי.

ובכל זאת – שקט.

למה?

כי האישה האיראנית לא מתאימה לתבנית.
היא לא נאבקת ב”פטריארכיה מערבית”.
היא נאבקת באיסלאם פוליטי.
וזה כבר סיפור מסובך.

היא לא מבקשת שוויון שכר – היא מבקשת חיים.
והמאבק הזה מסכן את אחת הפרות הקדושות של המערב:
הרעיון שכל תרבות היא שוות ערך, גם אם היא חונקת נשים בשם אלוהים.

אז מעדיפים לדבר על ניסוחים, על רגישות תרבותית, על הקשר –
ובינתיים, נשים נשרפות, נתלות ונקברות.

זה לא פמיניזם.
זו פחדנות אידיאולוגית.

הצביעות הגדולה: כשישראל נוחה יותר לשנאה

וכאן מגיע החלק שלא נעים לומר בקול רם – אבל כולם יודעים.

ישראל היא מטרה קלה.
ישראל מגיבה.
ישראל מתגוננת.
ישראל סופגת.

אפשר לצעוק עליה בלי חשש.
אפשר להאשים בלי מחיר.
אפשר לדרוש חקירות, סנקציות, חרמות.

איראן?
איראן לא משחקת לפי הכללים.
איראן מענישה.
איראן לא סופרת אף אחד.

אז מוסדות “זכויות האדם” עושים חישוב קר:
איפה נרוויח נקודות מוסריות בלי לשלם מחיר אמיתי?

והתשובה ברורה.

זו לא אנטי-ישראליות אידיאולוגית בלבד.
זו נוחות מוסרית.

שתיקה היא בחירה

חשוב לומר את זה בפשטות, בלי עידון:

כשיש אלפי הרוגים, והעולם שותק – השתיקה היא לא ניטרלית.
היא עמדה.

עמדה שאומרת:

• “זה מסובך מדי”
• “זה לא הזמן”
• “זה לא במסגרת הסמכות שלנו”

ובשורה התחתונה:
“זה לא משתלם לנו.”

העולם לא איבד את המוסר – הוא מיסחר אותו

הבעיה איננה שהעולם לא יודע מה קורה באיראן.
הבעיה היא שהוא יודע – ובחר לא להסתבך.

האו״ם, ארגוני זכויות האדם וארגוני הנשים לא נכשלו בתפקידם.
הם פשוט מימשו אותו לפי כללי השוק, לא לפי כללי המצפון.

וכש-12 אלף בני אדם מתים כי רצו חופש,
והמערכת הבינלאומית מגיבה בניסוחי יח״צ –
צריך לומר את זה בלי פחד:

זו לא שתיקה מביכה.
זו חרפה היסטורית.

הגיע הזמן לדבר על ענישה, לא על “רפורמה”

יש רגעים שבהם רפורמה היא לא פתרון – היא תירוץ.
וכשגופים בינלאומיים מתפקדים לא ככשל טכני אלא כבעיה מבנית, השיח צריך לעבור משיפור תהליכים לפירוק סמכויות.

האו״ם וארגוני זכויות האדם אינם “סטו מהדרך”.
הם הפכו לדרך עצמה – דרך שמתגמלת שתיקה, מאזנת בין רוצח לקורבן, ומענישה רק מי שמוכן לשחק לפי הכללים.

במערכת מתוקנת, גוף שמוכיח שוב ושוב שהוא חסר שיניים מול דיקטטורות –
לא מקבל עוד תקציב, עוד במה, ועוד יוקרה.
הוא מקבל קיצוץ, ניטרול והשפלה מוסדית.

שלילת מנדט: זכויות אדם זה לא מותג

אם ארגון זכויות אדם לא מגן על זכויות אדם כשהמחיר גבוה –
הוא לא “מורכב”, הוא מיותר.

אין שום היגיון בכך שארגונים שמפגינים אובססיה לישראל,
ומגלים אלרגיה לאיראן,
ימשיכו להחזיק במעמד של סמכות מוסרית.

הצעד הראשון צריך להיות שלילת מנדט ציבורי:

• הפסקת מימון מדינתי
• הסרת מעמד יועץ לגופים בינלאומיים
• ניתוקם ממוסדות אקדמיים וממשלתיים

מי שבוחר מוסר סלקטיבי -שיממן את עצמו.

האו״ם: מועדון דיבורים ללא אחריות

האו״ם הפך ממסגרת למניעת זוועות –
למועדון חברים שמגן על עצמו.

מדינות רצחניות יושבות בוועדות זכויות אדם.
משטרים אפלים כותבים דוחות.
והמערב משלם את החשבון, שותק, וממשיך לקרוא לזה “רב-צדדיות”.

אולי הגיע הזמן לומר את מה שאסור לומר:
אם גוף בינלאומי אינו מסוגל להבחין בין מדינה דמוקרטית שמתגוננת
לבין משטר שתולה נשים ברחובות –
הוא איבד את הזכות להתקיים במתכונתו הנוכחית.

לא רפורמה.
לא “בחינה מחדש”.
פירוק, הקמה מחדש – או סגירה.

ענישה תדמיתית: להפוך את השתיקה לכתם

אם אי אפשר להעמיד לדין – אפשר להעמיד לבושה.

העולם הדמוקרטי צריך להתחיל לדרג ארגונים בינלאומיים לא לפי הצהרות –
אלא לפי אומץ מול רוע.

ארגון ששתק מול 12 אלף הרוגים:

• לא מוזמן לכנסים
• לא מצוטט בתקשורת
• לא נחשב מקור סמכותי
• ולא מקבל מיקרופון באולפנים

שתיקה היא עמדה.
ועמדה כזו צריכה לבוא עם מחיר תדמיתי כבד.

מוסר שלא מוכן להסתכן – איננו מוסר

המוסדות הבינלאומיים לא כשלו כי הם חלשים.
הם כשלו כי הם בחרו להיות נוחים.

ובמציאות שבה נוחות קודמת לאמת,
דוחות קודמים לחיים,
וניסוחים חשובים מגופות –
אין טעם לשמר את האשליה.

מי שלא מסוגל לעמוד מול משטרי דיכוי –
לא צריך להוביל את שיח זכויות האדם.

ומי שלא מוכן לשלם מחיר על מוסר –
שיפסיק למכור אותו לאחרים.