כולם חכמים, כולם מוסריים – על חשבוננו

שוב זה קורה. האולם של האו״ם בניו-יורק מתמלא בחיוכים דיפלומטיים, דגלים קטנים, ומחיאות כפיים מזויפות. עוד החלטה ״היסטורית״ שמכירה במדינה פלשתינית – הפעם בשנת 2025, אחרי שישראל שרפה שנה שלמה במלחמה נגד טרור, אחרי שהעולם כולו ראה מה חמאס יודע לעשות ב-7 באוקטובר, ואחרי שהוכח מעל לכל ספק שהבעיה איננה ״כיבוש״ אלא תרבות פוליטית שמקדשת רצח יהודים. ובכל זאת, העולם לא יכול להתאפק – הוא חייב לחלק פרסים למדינה שעדיין לא קיימת, ושאם תקום במתכונת הנוכחית, תהפוך לגיהנום אסלאמיסטי חמוש.

הכרה כזו איננה צעד מדיני – היא מופע מוסרני. היא סמל ריק שמטרתו לגרד את המצפון של מדינות אירופה, לשחרר עוד כמה פוסטרים בבריסל ולגרוף עוד כמה נקודות ב-BBC. זה לא שלום – זו הצגה.

המציאות: לא מדינה, לא עם, לא פרטנר

מה בדיוק מכירים פה? רצועת עזה שמנוהלת על ידי כנופיית חמאס שרוצחת יהודים ואוכלת את מתנגדיה הפוליטיים? חצי רשות ברמאללה שמוחזקת עם מכונת הנשמה בינלאומית, בלי בחירות ובלי לגיטימציה ציבורית? הרי אפילו ברחוב הפלשתיני אין הסכמה מי ישלוט במדינה הזאת, אבל האו״ם כבר מחלק דרכונים דיפלומטיים.

זו לא מדינה – זו פיקציה. זו לא תנועת שחרור – זו תעשיית סחיטה בינלאומית. והכרה במדינה כזאת היא לא "מעשה שלום" אלא פרס על טרור. כל מי שמרים יד בעד החלטה כזו אומר למעשה: "רצחתם, חטפתם, יריתם – קיבלתם גבול, דגל ומושב באו״ם".

הצביעות של המערב: דרישה מישראל, אפס דרישה מהפלשתינים

הכי מרגיז הוא שהעולם תמיד יודע לדרוש מישראל "צעדים בוני אמון". אנחנו נדרשים להקפיא בנייה, להסיר מחסומים, לשחרר מחבלים, לשבת לשיחות – בזמן שהצד השני לא נדרש לדבר בסיסי כמו להכיר בישראל כמדינה יהודית, לפרק את חמאס מנשקו, או להפסיק לחנך ילדים לשנאה.

-- פרסומת --

אף אחד לא מצפה מהפלשתינים לשנות ספר לימוד אחד, להפסיק לתקצב משפחות מחבלים, או לסגור את הטלוויזיה שמשדרת שירי הלל למחבלים מתאבדים. העולם אומר: "תנו להם מדינה, אחר כך אולי נראה מה עושים עם הטרור". זה כמו לתת לנהג שיכור רישיון נהיגה חדש ולשלוח אותו לכביש מהיר בתקווה שיתפכח בדרך.

פסטיבל התמימות (או הטיפשות)

האו״ם מתייחס לזה כאילו מדובר בפתרון קסם – כאילו הצבעה בניו-יורק תשנה את המציאות בחברון או בעזה. אבל בשטח מה שיקרה זה גל טרור חדש. הכרה חד-צדדית מחזקת את התחושה אצל הפלשתינים שהם יכולים לקבל הכול בלי לשלם מחיר. למה לשבת למשא ומתן אם האו״ם כבר נותן לך הכול על מגש? למה להכיר בישראל אם הקהילה הבינלאומית עושה את העבודה בשבילך?

התוצאה תהיה יותר פיגועים, יותר הסתה, יותר חוסר יציבות – ואחר כך כמובן עוד סבב של ועדות חקירה שיאשימו את ישראל על "תגובה לא פרופורציונלית".

ההכרה כמחווה סמבולית — למה זה משעמם ויקר

הכרה דיפלומטית היא כלי סמלי חשוב — נכון. אבל בעידן שבו המדינות המכריעות בקהילה הבינלאומית לא מסוגלות או לא רוצות לטפל בסוגיות המכריעות (סילוק חמאס, הבטחת גבולות בידיים שיכולות לאכוף אותם, מנגנוני משמעת עצמאיים), ההכרה הופכת למחווה נקישה על תוף ריק. היא אומרת: "אנחנו תומכים בזכותם של הפלסטינים למדינה" — אך לא מגישה פתרונות מעשיים לאיזו מדינה זו תהיה, מי ינהל אותה, כיצד ייטוהו יחסי ביטחון בין שכנים וכיצד ימנעו החברות המוכרות ברמת הקהילה הבינלאומית מהשפעה של גורמי טרור.

העניין שמפתיע פחות הוא שכמה מההכרות שהוכרזו או שהודיעו עליהן בשבועות האחרונים הגיעו כתוצאה של לחץ פוליטי פנימי: מפלגות ביתיות שמנסות להראות עמדות "מוסריות", תקשורת שמחריפה תחושת דחיפות, וגופים אזרחיים שמפעילים לחץ ציבורי. התוצאה: מסמך על נייר, תמונה בטוויטר — ותו לא.

סתירות פרגמטיות: הכרה בלי מנגנונים

המבנה הפוליטי והביטחוני של השטח המציאותי אינו משתנה רק כי כמה סיעות בפרלמנטים אירופיים שינו את הכותרות. הכרה במדינה מציבה שאלות משפטיות-דיפלומטיות כבדים: מה גבולות המדינה? מי מייצג אותה (האם חמאס יהיה חלק מהממשלה? האם יש מנגנוני בחירות אמיתיים ואכיפה של שלטון חוק)? כיצד תתנהל סוגיית הפליטים וה"חזרת זכות השיבה" אשר עלולה לשנות דמוגרפיה? שאלות אלה אינן נענות על ידי הצהרות — והן לא נענו על ידי המדינות המכריזות. התוצאה עלולה להיות מדינה מוכרזת אך חסרת ורבלית שלטון עצמאי ויציב — גרסה חצי-מדינית של אוונגרד דיפלומטי.

ההשתוללות הפוליטית: מי מרוויח ומי מפסיד

מבחינה פוליטית, ההכרה משמשת ככלי בעיקר נגד ישראל — כאמצעי לחץ חוץ-דיפלומטי. אך מי שבאמת מרוויח? ראשית — ממשלות שמנסות לייצר פודיום מוסרי מבלי לשאת בעלויות של מו״מ כבד או שליחת כוחות שיבטיחו יישום. שנית — גורמי טרור שמרוויחים מהלגיטימציה הפוליטית וההד הדיפלומטי; הם מקבלים תשתית להמשיך ולפעול בתוך מסגרת מדינית רשמית מבלי לעבור תהליך של רה-אדמיניסטרציה שלטונית. ומי מפסיד? בסופו של דבר — הישראלים והפלסטינים הרגילים: הישראלים עלולים לקבל קו חם דיפלומטי מול ישות שאינה אמינה מבחינת ביטחון, והפלסטינים מקבלים "מדינה" על הנייר בלי תשתיות שלטוניות, כלכליות ואזרחיות שמאפשרות חיים נורמטיביים.

הצביעות של "הקהילה הבין-לאומית"

כשהאו״ם או מדינות מערביות מצביעות או מכריזות על הכרה, זה לעתים קרובות מלווה בנאומים רטוריים על זכויות אדם, על שלום — אבל לא תמיד על מוכנות לשלם מחיר מדיני.
יש כאן צביעות: להוציא תובנות ישנות שכולנו מכירים — יש מי שידבר על "חובה מוסרית" ולא יפעל לטובת יצירת מנגנוני ביטחון או כלכלה; יש מי שינצל את ההכרה כדי לחזק יחסי חוץ פנימיים; ויש מי שיעשה זאת מתוך רצון מסחרי להתקרב לשווקים או להשיג טובת מראה דיפלומטית.

ישראל צריכה להגיב – ולא בנימוס

הטעות הגדולה ביותר שישראל עלולה לעשות היא לשתוק. כל הכרה חד-צדדית היא לא פחות מהכרזת מלחמה מדינית על ישראל. צריך להגיב בצעדים חד-צדדיים משלנו: להפסיק העברות כספים, להרחיב התנחלויות, להטיל ריבונות בשטחי C, להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים – מי שמכיר במדינה פלשתינית בלי הסכם עם ישראל – פוגע בנו ישירות, ואנחנו נגיב בהתאם.

מסקנה: הפסטיבל יסתיים, אנחנו נישאר פה

העולם יעבור לאירוע הבא – משבר אקלים, זכויות להט״ב, או מלחמה באפריקה. אבל אנחנו נישאר עם תוצרי ההצבעה הזו. אנחנו אלה שצריכים לעצור מחבלים במחסומים, אנחנו אלה ששולחים את הילדים לקרבי, ואנחנו אלה שחיים ליד שכם ועזה – לא השגריר מנורבגיה שמוחא כפיים לעצמו.

הכרה במדינה פלשתינית במציאות הנוכחית היא לא רק טיפשות – היא סכנה. היא משדרת לטרוריסטים שהדרך למדינה עוברת דרך גופות יהודים. אם העולם רוצה לשחק במשחקי דיפלומטיה – שיבושם לו. אנחנו נמשיך לדאוג למדינה האמיתית היחידה שיש במזרח התיכון: מדינת ישראל.

-- פרסומת --