המתנה של טראמפ לוונצואלה: לא מהפכה רומנטית, אלא חשבון פתוח על סמים, טרור וציר רשע
יש דרכים יפות לפתוח שנה חדשה. יש פחות יפות.
ויש את הדרך של דונלד טראמפ: להודיע שוונצואלה עומדת להחליף הנהגה – לא כי “העם דרש”, אלא כי מישהו בוושינגטון הסתכל על המפה, חיבר כמה קווים אדומים, ואמר: זה כבר לא קרקס – זה איום.
הפלת משטר מדורו לא נולדה מרגש, ולא מנאום על דמוקרטיה וזכויות אדם. אלה מגיעים אחר כך, כמו סרט תיעודי בנטפליקס. הסיבות האמיתיות הרבה יותר גסות, פחות פוטוגניות, והרבה יותר אמריקאיות: סמים, טרור, ואיראן עם חיוך בוליבארי.
ונצואלה: לא עוד מדינה כושלת, אלא תחנת מעבר
במשך שנים ונצואלה הפכה מ”מדינה עם נפט” ל”מדינה עם הכול חוץ מניהול”.
אבל בשקט־בשקט, מתחת לאינפלציה ולתורים ללחם, היא התגבשה כמשהו הרבה יותר בעייתי:
- צומת מרכזי בסחר הקוקאין מדרום אמריקה לצפון
- מקלט נוח לקרטלים, קבוצות גרילה וארגוני טרור
- שותפה אידיאולוגית ואופרטיבית של איראן, חיזבאללה ורוסיה
לא בדיוק יעד אקזוטי לתרמילאים – יותר Airbnb של ציר הרשע.
סמים: הקו האדום של אמריקה
אפשר להעלים עין מהפרות זכויות אדם.
אפשר לבלוע רטוריקה אנטי־אמריקאית.
אבל כשקוקאין זורם לארה״ב דרך מדינה שמנוהלת על ידי הנשיא עצמו – זה כבר עניין אישי.
גורמים אמריקאיים מאשימים זה שנים את משטר מדורו ב-Narco-State: מדינה שבה הצבא, הפוליטיקה והקרטלים עובדים יחד, לא אחד נגד השני.
לא “שחיתות פה ושם” – אלא מודל עסקי.
מבחינת טראמפ, זה לא נושא מוסרי. זה נושא ביטחוני־פנימי.
ואמריקה, כמו אמריקה, לא אוהבת כשהסם מגיע אליה בלי מכס.
טרור: חיזבאללה מדבר ספרדית
כאן הסיפור נהיה פחות מצחיק ויותר מטריד.
ונצואלה משמשת שנים כבית חם לפעילים של חיזבאללה, עם:
- דרכונים
- מקלט
- חופש תנועה
- ומערכת בנקאית שמאוד אוהבת לא לשאול שאלות
הקשר בין חיזבאללה לקרטלי סמים מוכר היטב: כסף מלוכלך נכנס, אידיאולוגיה יוצאת, וטילים מחכים בסיבוב הבא.
כשטראמפ מסתכל על זה – הוא לא רואה “מאבק מעמדי”.
הוא רואה פלטפורמה עוינת בחצר האחורית של ארה״ב.
וזה כבר משהו שהאמריקאים פחות נוטים לכתוב עליו פוסטים – ויותר נוטים להפיל עליו משטרים.
איראן: טהרן פוגשת את קראקס
אם חשבתם שאיראן מתעניינת בונצואלה בגלל סלסה – תחשבו שוב.
ונצואלה סיפקה לאיראן:
- נוכחות באמריקה הלטינית
- צירי הברחה
- תשתיות כלכליות עוקפות סנקציות
- ומדינה שמוכנה לומר “מוות לאמריקה” עם מבטא ספרדי
במילים אחרות: בסיס קדמי.
לא טילים עדיין – אבל כל מה שצריך לפני.
טראמפ, בניגוד לדיפלומטים שמדברים על “איזונים אזוריים”, פועל לפי עיקרון פשוט:
אם איראן מתמקמת – מישהו צריך להתפנות.
אז למה עכשיו?
כי הכול הצטבר:
- סמים חצו רף
- הטרור הפך גלוי
- הקשר לאיראן כבר לא תיאורטי
- וונצואלה הפסיקה להיות “בעיה מקומית”
ומה שטראמפ עושה הכי טוב – זה להפוך תהליך שקט להצהרה רועשת.
לא סנקציות.
לא אזהרות.
לא דוחות.
מהלך.
והציניות? היא חלק מהעסקה
הרטוריקה על “חופש ודמוקרטיה” תמשיך ללוות את הסיפור, כי ככה זה נמכר טוב.
אבל מאחורי הקלעים, זו לא מהפכה רומנטית – אלא מבצע ניקוי שולחן.
ונצואלה לא הופלה כי היא מסכנה.
היא הופלה כי היא הפכה שימושית מדי לאנשים הלא נכונים.
שורה תחתונה
זו לא מתנת שנה חדשה.
זה חשבונית.
חשבונית על שנים של סמים, טרור, ואירוח נדיב מדי של ציר הרשע – במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, מול נשיא שלא אוהב לחכות.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
