שנתיים לטבח ה-7.10: מה למדנו מאז?
בין חורבות העוטף לעולם שהמשיך כרגיל
שנתיים חלפו מאז השבת השחורה של 7 באוקטובר 2023, והזיכרון עדיין צורב – לא רק אצל מי שעמדו על גגות שדרות עם רובים בידיים רועדות או אצל המשפחות ששערי הגיהנום נפרצו לביתן. הצריבה הזו קיימת גם בלב הישראלי שחי רחוק מהגבול אבל מבין שמדובר היה באירוע ששינה את המדינה לעד.
בעולם, לעומת זאת, נדמה שהכול חזר לשגרה כבר למחרת: פריז שוב מארחת פסטיבלי שוקולד, לונדון שוב מתמלאת בהפגנות בעד "זכויות פלסטין", והאו"ם שוב מעלה הצעות לגנות את ישראל על כך שהעזה להגן על עצמה. אם לא היינו מכירים את ההיסטוריה, היינו חושבים שזו סתם עוד אפיזודה מקומית. אבל אחרי שנתיים – ברור לנו שזה היה יותר מרק מתקפת טרור; זו הייתה נקודת מבחן לחוסן של ישראל מול אויבים מבחוץ ומבפנים, וליכולתה לשרוד במאה שבה אנטישמיות חוגגת שוב, רק עם גרפיקה טובה יותר בטוויטר.
הלקח הראשון: אנחנו לבד – ועדיין פה
אם היה ספק לפני 7.10, הוא הוסר לחלוטין אחרי: יהודים יכולים לסמוך בעיקר על עצמם. האשליה שהמערב יעמוד לצידנו ברגע האמת התרסקה יחד עם הגדרות בעוטף. האמריקאים שלחו תמיכה מורלית ומטוסי אמל"ח באיחור, האירופים שלחו דמעות תנין וגינויים "לשני הצדדים", והאו"ם שלח ועדת חקירה.
אולי הלקח הכי חשוב לשנתיים שחלפו הוא שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיות תלויה בחסדי אחרים – לא בנשק, לא במידע מודיעיני, ובטח לא בהבנה של מי שחושב שעזה היא סתם עיירת נופש שסובלת ממחסור בגלידה טבעונית.
הלקח השני: חוסן לאומי הוא לא רק טנקים – הוא גם עמוד שדרה מוסרי
הציבור הישראלי הוכיח בשבועות הראשונים אחרי הטבח שהחברה האזרחית כאן חזקה יותר מכל מערכת ביורוקרטית: מתנדבים זרמו לעוטף, מילואימניקים חזרו מבנקוק ומברלין, והרופאים עבדו סביב השעון. באותה עת, היה קשה להתעלם מכך שהמערכת הפוליטית והביטחונית כשלה ברגע האמת.
שנתיים אחרי, ישראל עדיין מתלבטת איך לשקם את האמון בין הציבור לממשלה ולצבא. כי צבא עם טנקים ועם אזרחים בלי אמון – זה כמו לשים מנוע של פרארי באוטובוס דן: מרשים בתיאוריה, מקרטע בשטח.
הלקח השלישי: האויב האמיתי לא נעלם – הוא מחליף טי-שירט
חמאס אולי ספג מכות קשות, מנהרות קרסו, מפקדות הושמדו – אבל האידאולוגיה לא נהרגה. האסלאם הקיצוני ממשיך לפרוח ברחובות עזה, בבירות מערב אירופה ובחשבונות טיקטוק של נערים בריסליים.
הטבח של 7.10 הראה שהבעיה היא לא רק בעזה – היא ברעיון שמאחורי עזה: השאיפה למחוק את ישראל מהמפה בשם דת או "שחרור לאומי". וכשהרעיון הזה מוצא קהל מערבי שמוכן לקנות כל עלילת דם עטופה בסיסמאות woke, ישראל חייבת להבין שהמלחמה היא לא רק בגבול הדרום אלא גם בשדה הקרב התודעתי.
הלקח הרביעי: האנטישמיות לא נעלמה – היא החליפה מסכה
מי שהיה צריך הוכחה שהעולם לא השתנה מאז ימי האינקוויזיציה והפוגרומים קיבל אותה בשבועות אחרי 7.10. לא חלפו 24 שעות והפגנות פרו-חמאס פרצו בניו יורק, בלונדון, בפריז. סטודנטים אמריקאים עוד לא הספיקו לקרוא את שמות הנרצחים בנירים – וכבר הכינו שלטים עם "From the river to the sea".
הלקח ברור: אנטישמיות במאה ה-21 לא צריכה כנסיות אפלות ומסעות צלב; היא מגיעה עם האשטאגים נוצצים וסטוריז באינסטגרם. ומה שמפחיד עוד יותר הוא שהרבה ממנה מגיעה דווקא מהמקומות שדגלו פעם בזכויות אדם ובסובלנות.
הלקח החמישי: תודעה יהודית-ציונית היא לא מותרות – היא חומת מגן
אחת התובנות המרות של השנתיים האחרונות היא שהחוסן של מדינת ישראל תלוי לא רק בכיפת ברזל אלא גם בכיפת הזהות. דור צעיר שלא יודע למה יש מדינה יהודית מתקשה להבין למה צריך להילחם עליה. 7.10 החזיר את השיח הציוני למרכז הבמה – פתאום שמים לב שללא ציונות וללא תחושת שייכות לאומית, ישראל היא רק כתם גיאוגרפי על המפה המזרח-תיכונית.
הלקח השישי: פוליטיקה קטנה מול איום קיומי
הטבח חשף לא רק את אוזלת היד של המערכת אלא גם את הקטנוניות שלה. בשעה שהאויב שוחט תינוקות, פוליטיקאים בישראל נצמדו למיקרופונים כדי להטיח האשמות הדדיות. שנתיים אחרי, ברור שאם ישראל לא תלמד להניח בצד את הקרבות הפנימיים ברגעי משבר – היא תשלם על כך שוב בעתיד.
מבט קדימה: חזקים יותר, ציניים יותר, מפוכחים בהרבה
אולי השיעור הכי חשוב שלמדנו בשנתיים מאז הוא שהנאיביות היא מותרות של מדינות אחרות. ישראל חייבת להיות חזקה, אפילו כשזה לא "פוטוגני" בעיני העולם. היא חייבת להחזיק בציונות כמו בשכפ"ץ – גם מול טילים מעזה וגם מול קריקטורות אנטישמיות בגרדיאן.
בעידן שבו אנטישמיות מתעטפת בדגלי זכויות אדם והאו"ם מתעקש למדוד אותנו בסטנדרטים שאין לו אומץ לדרוש מסוריה או מצפון קוריאה, ישראל צריכה לזכור שהעולם אולי לא אוהב אותנו – אבל הוא גם לא יכול להרשות לעצמו שניעלם.
אז לסיום: מה למדנו? לשכוח אסור, לסמוך אסור, להפסיד – בלתי אפשרי
שנתיים אחרי 7.10, השיעור הברור הוא שלעם היהודי אסור להתבלבל: לא להאמין לשום הבטחה של "שלום עולמי", לא לשכוח את המחיר של השאננות, ולא להניח שהעולם המערבי יגן עלינו.
הישראלים תמיד ידעו לצחוק מתוך הכאב, אבל עכשיו גם הפכו ציניים יותר – בצדק. ואולי זהו הניצחון הגדול ביותר של עם הנצח: להמשיך לצחוק, להמשיך להילחם, ולהמשיך להוכיח שבכל דור ודור – אנחנו כאן, ולא הולכים לשום מקום.
7.10 לימד אותנו שהכוח האמיתי של ישראל אינו תלוי בגינוני דיפלומטיה בינלאומית – אלא באמונה בצדקת הדרך וביכולתנו לעמוד זקופים גם כשהעולם מסובב את הגב.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
