היום, במדינת ישראל של 2025, קשה למצוא אמת פשוטה בלי שלושה תדרוכים, שני דיסקליימרים וכתבה מגזינית עם מוזיקת רקע דרמטית.
היינו רוצים שיאמרו לנו: "כן, ירו. כן, אנחנו עונים. כן, אתם יכולים לצאת מהמקלט – אבל קחו מטרייה ליתר ביטחון."

במקום זה, אנחנו מקבלים את שר הביטחון בעמידה ממלכתית מול דגל מתנפנף, אומר באיפוק מדוד:
"אנחנו לא בורחים. רק משנים מיקום."

ובאותו רגע, עם כל הכבוד לסוללת הפטריוט – משהו בתודעה הלאומית קרס כמו אוהל צבאי בלי יתדות.

מילון מונחי הביטחון החדש

אם פעם דיברו על "הלם קרב", היום מדברים על "פוסט טראומה עם נרטיב אופטימי".
אם פעם הייתה "נסיגה", היום יש "התארגנות מחדש בטווח משופר".
ואם פעם אמרו "ברחנו", היום אומרים – "שמרנו על חיי לוחמינו מתוך אחריות אסטרטגית".

ככה זה כשדובר צה"ל הופך לסטארטאפ של בלבול מילים, ושר הביטחון נשמע כמו רילקיישן מייעוץ ארגוני:

-- פרסומת --

“הכוחות סיימו את משימתם בהצלחה – ולכן נפרדו זמנית מהגזרה.”

“אין שינוי בהיערכות – רק התאמה למציאות משתנה.”

“לא נגרר להסלמה – רק הגבנו באיפוק תקיף שאינו משתמע לשני פנים, אלא לשלושה.”

המציאות: פינוי.

הדיבור: "נוכחות דינמית".

צה"ל מפנה ישובים?
זה לא פינוי – זה "מעבר זמני לצורך שמירה על חיי תושבים עד להשבת השקט היחסי בגבולות האי-יחסיים של האויב המעריך".
כמובן.

והתושבים?
יושבים בצימר ליד טבריה, רואים חדשות, שומעים שהם בכלל לא עזבו – רק עברו מיקום אידיאולוגי.

הקונספציה: להישמע חזק, גם כשנראה חלש

הרעיון הוא פשוט:
אם תגיד מספיק פעמים "אנחנו חזקים", אולי מישהו יאמין.
רצוי שזה יהיה האויב, אבל גם הציבור זה בסדר.

כל עוד אתה לא אומר את המילים האסורות – "נכנענו", "ברחנו", "נסוגנו" – הכול מתקבל.
אתה יכול אפילו לעלות על מסוק, לעזוב עמדה, ולקרוא לזה "שינוי אופרטיבי מבוסס תמרון".

זה לא שקר – זו עברית מתקדמת למתקדמים.

ומה חושב הציבור?

האזרח הישראלי כבר לא תמים.
כשהוא שומע את שר הביטחון אומר "הגיבו בירי קל", הוא מבין שנחתה רקטה ליד המקרר.
כשהרמטכ"ל אומר "האויב הופתע", הוא תוהה אם גם אנחנו הופתענו מעצמנו.
ובשקט-בשקט, מתחת לשכבות השכנוע העצמי – הציבור שואל:
"תגידו, מתי חזרנו לדבר כמו אנשי יחסי ציבור במקום כמו עם במלחמה?"

האם מישהו יאמר את האמת?

כנראה שלא.
האמת, כמו טיל טועה, פוגעת לא צפוי.
ולכן מעדיפים את המילים הבטוחות.
המרופדות.
המרוככות.

אבל הנה ההצעה שלי למשרד הביטחון:
בפעם הבאה שצריך לפנות, לסגת או "לשנות מיקום", פשוט תגידו:

"שינינו עמדה – גם פיזית, גם נפשית."

לפחות נרגיש שזה פייר.

לסיכום:

מדינה במצב לוחמה צריכה שפה ברורה.
לא כזאת שמתחמקת, לא כזאת שמייפה.
כי כשאתה מצפה מהאזרחים לגלות עמידות – תן להם קודם את האמת.
בלי סיבובים. בלי סלוגנים.

ובינתיים, נישאר עם הדגלים, המסיבות העיתונאיות, והתקווה הקטנה שאולי הפעם, באמת, רק באמת – הזזנו מיקום כדי לחזור חזק יותר.

מחר בפרק 9:
"שלום עם סעודיה, שלום עם עצמנו – ומה עם שלום עם הצפון?"
על השלום שמתרחק כל פעם שהוא מתקרב, הסכמים בלי חתימות, וחזית אחת שלא מתרגשת מהנורמליזציה.