כשהכוכבים שרים, מצייצים, ופתאום גם מחנכים אותך לחשוב “נכון”

פעם, כוכבי פופ היו עוסקים בדבר אחד: פופ.
רוצה לשיר על אהבה, על שבירת לב, על מסיבה בבגדי ים באוגוסט? – תענוג.

היום?
אם זמרת לא כתבה לפחות פוסט אחד על "השלטון הפאשיסטי",
ציוץ אחד על "אפרטהייד",
והופעה אחת עם דגל של משהו שהוא לא ישראל –
היא כנראה לא נחשבת “מודעת חברתית”.

כי בתרבות של 2025,
המוזיקה היא פסקול –
והאידיאולוגיה היא הלחן.

מי שמזייף בפוליטיקה – כבר לא מגיע לפלייליסט

זמר ישראלי רוצה להגיע לגלגלצ?
כדאי שיבוא עם דעה מתאימה:
עדיפות להבעת "כאב מהמצב",
שיר נגד "שנאה והקצנה",
ובונוס – איזו שורת ראפ בסגנון:
"אנ’לא בוחר צד, רק רוצה לחיות,
אבל ההיא שברחה – היא כמו אחות…"

תרגום לעברית:
הוא נגד “הכל” – ובעד “הטוב”.
והכי חשוב:
הוא לא יגיד מילה טובה אחת על המדינה, אלא אם זה בציניות.

-- פרסומת --

גם הטלוויזיה מקבלת תדרוך – מה נכון לחשוב

זוכרים שפעם הייתה קומדיה בלי אג’נדה?
צחוקים פשוטים, בלי לדעת למי אתה מצביע?

היום – כל סדרה היא שיעור באזרחות:

• החייל דיכאוני, הסמכות נלעגת.

• הדוס חשוך, המסורתיים סתומים.

• המתנחל – חצי פנאטי.

• הערבי? נאור, נעים הליכות, וגם טבעוני.

ובין לבין – תמיד יש דמות להט”בית אקראית, חקלאי מוכה מציאות, ועיתונאי שהוא הגיבור הטראגי של כולנו.

הסאטירה? פעם נשכה – היום היא מגרדת איפה שמגרדים בתל אביב

סאטירה אמורה הייתה לשבור טאבו,
לצחוק על החזקים,
להרגיז – את כולם.

אבל היום?
“סאטירה” בישראל היא מסיבת קומזיץ בין חברי ועדת המערכת של “הארץ”.

כולם צוחקים מאותם אנשים,
עם אותם דמויות:
הבִּיביסט, הדוס, המתנחל, העולה מרוסיה, העולה מאתיופיה (אם לא מתאים – מורידים בעריכה).

וכמובן: דמויות שמאל, תקשורת, אנשי רוח – אל תיגע. זה “קודש החילון”.

ומה עם הילדים שלנו?

הם צורכים את כל זה מהבוקר עד הלילה:
בטיקטוק – משפיענים שמדקלמים קלישאות ריקות על “כיבוש” ו“הדרה”.
ביוטיוב – יוצרי תוכן שמסבירים למה “המסורת לא מתאימה לדור שלנו”.
ובנטפליקס – כל סדרה שנייה היא על ילדה בת 12 שמצילה את העולם ממפלצת קפיטליסטית הטרונורמטיבית, תוך כדי גילוי עצמי כבת 13, בן 17 ופינגווין.

אז מה בעצם מוכרים לנו?

שישראל היא בעיה, לא פתרון.
שמסורת היא מעמסה, לא שורש.
שמשפחה היא מבנה קפיטליסטי עתיק.
ושאם אתה לא משתף פעולה עם זה – אתה “לא פתוח מספיק”.

במילים אחרות:
תרבות הפופ היום היא לא תרבות – היא תעמולה עם תופים וגיטרה.

המסקנה הימנית: תצרוך – אבל תחשוב

אף אחד לא אומר שצריך להפסיק לשמוע שירים, לראות סדרות או לעקוב אחרי כוכבים.

אבל חשוב לזכור:
אם כולם אומרים את אותו דבר – אולי זה לא מקרי.
ואם כל מי שחושב אחרת מושתק, נלעג, או לא מקבל במה –
אז זה כבר לא תרבות.
זה קמפיין.

אז מה כן?

• תחפש יוצרים אמיצים – יש כאלה, גם בימין.

• תתמוך בתרבות שיש בה גם מסורת, גם זהות, גם אהבה לארץ.

• ואל תתנצל על זה שאתה רוצה אמנות – בלי תעמולה.

-- פרסומת --