מה מנסים למכור לנו בשם "החינוך הפתוח"?
איך יצא שהכול פתוח – חוץ מהמחשבה
ברוכים הבאים למערכת החינוך החדשה.
זו שמתהדרת ב"פתיחות מחשבתית", "למידה רב-תחומית", ו"ערכים אוניברסליים".
אבל בפועל?
תלמיד בכיתה ד' יודע איך לאיית "אקו-פמיניזם" –
אבל לא יודע באיזה שנה קמה המדינה שלו.
בראשית ברא משרד החינוך את השוויון – ומחק את הזהות
היה הייתה פעם תוכנית לימודים.
היו חגים, גיבורים, ציונות, גאוגרפיה.
היום?
יש "תכנית הליבה האזרחית",
שבה הסיפור הלאומי הפך ל"אחת הנרטיבים האפשריים".
התוצאה?
ילד יהודי בתל אביב חושב שיציאת מצרים זה סרט של דיסני,
ואת יהושע הוא מזהה מהטיקטוק – לא מהתנ"ך.
תחשוב חופשי – אבל תחשוב מה שכולם חושבים
בחינוך הפתוח, אומרים לילד:
"תהיה אתה! תשאל שאלות! תטיל ספק!"
אבל רק כל עוד אתה שואל את השאלות הנכונות.
- רוצה לשאול למה יש 12 שיעורים על זכויות מיעוטים, אבל רק רבע שעה על מגילת העצמאות?
– "שאלות כאלה לא תורמות לדיאלוג הכיתתי". - מעלה ספק בקשר לשלטון המשפטי או לאיזון בין הרשויות?
– "נושא רגיש. לא במסגרת הכיתה". - מביא מאמר של בן-דרור ימיני?
– "אנחנו לא עוסקים בהסתה".
למה אין ערכים – רק רגשות?
במקום ללמד על יהדות, מסורת, משפחה ועם –
מלמדים “חינוך רגשי”.
מלא שאלונים.
מה אתה מרגיש, איך אתה מרגיש, מתי אתה מרגיש –
אבל בשום שלב לא שואלים:
מה אתה יודע? מה אתה מאמין? ומה אתה מוכן להגן עליו?
ובסוף, יוצא תלמיד שמרגיש מאוד נוח עם עצמו –
אבל לא בטוח מי זה יעקב, מה קרה בכ"ט בנובמבר,
ולמה סבא נלחם בלטרון.
שיח זהות? כן, אם אתה לא יהודי
ללמד על תרבויות מזרחיות, ערביות, דרוזיות?
מצוין.
אבל לומר “עם ישראל הוא עם יהודי”?
פתאום זה “פוליטיקה”.
לספר על רחל המשוררת?
“שיח לא מגדרי”.
לציין את יום הניצחון על גרמניה הנאצית?
“חומר לא חובה”.
אבל שבוע שלם על "קבלת האחר"?
זה חובה.
גם אם אתה לא בטוח מי אתה.
ומה עם המורים?
רבים מהם נפלאים. ציוניים. מחויבים.
אבל הם עובדים במערכת שמקדשת סילבוס נייטרלי כמו מים פושרים.
מורה שיביע עמדות ציוניות נחרצות?
“עובר את הגבול החינוכי”.
אבל מורה שיקרא למדינה “כובשת” או יחלוק את המניפסט של חנין זועבי?
“מפתח חשיבה ביקורתית”.
המסקנה: חינוך פתוח באמת – מתחיל בזהות, שורשים וגאווה
- פתיחות היא דבר נפלא – אם יש לך במה לפתוח.
- תלמיד בלי זהות, בלי שורשים, ובלי תחושת שליחות –
הוא רק צרכן דעת, לא יוצר עתיד. - לא כל “שיח” הוא דיאלוג – לפעמים הוא חד-צדדי עם אג’נדה.
ומה כן?
- להחזיר ללימודים את הסיפור היהודי-ציוני בגאווה, לא כהתנצלות.
- להחזיר סמכות למורים – גם כשהם לא מתיישרים עם הזרם.
- להחזיר אהבה למדינה – לא דרך דגלונים ביום העצמאות, אלא דרך עומק תרבותי, היסטורי וחברתי.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם

