מהמדינה הכי קרירה לנקודת רתיחה גיאופוליטית – עם כובעי צמר

האם איקאה עדיין שקטה?

במשך עשרות שנים, שוודיה הייתה משהו בין חדר הסבה מצופה אורן טבעי לבין ספר הדרכה של “איך להיות מדינה בלי לעשות בעיות”.
מדינה שחושבת לפני שהיא נושמת, ששותקת לפני שהיא מגיבה, ושבה אפילו הוויכוחים בכנסת המקומית כוללים הפסקת קפה ולחיצות יד.

אבל בשנתיים־שלוש האחרונות, משהו שם השתנה.
מדינה שהייתה כל כך נייטרלית שהיא נזהרה לא לבחור צד אפילו בקרב בין שמפו ומרכך – פתאום מוצאת את עצמה מתמרכזת בתוך מערבולת גיאו־אסטרטגית של ממש.

מה קרה?
בקצרה: העולם איבד את זה, ושוודיה נגררה יחד איתו, כשהיא אוחזת בכוס תה ואומרת "Förlåt" (סליחה) על כל דבר.

שלום, אני שוודיה, ויש לי חרדת נאט"ו

במשך שנים, שוודיה התהדרה במודל האהוב של "נייטרליות נצחית פלוס שמירה קפדנית על מוסר גלובלי."
לא מצטרפים לבריתות, לא יוצאים למלחמות, לא מתערבים…
אבל אז בא פוטין.

ואיך לומר בעדינות?
פתאום הפכה הנייטרליות לשם קוד ל"אנחנו לא רוצים להיות הבאים בתור".

ואז, כמו ילד ביישן שמבקש לשבת עם המקובלים, שוודיה פתאום הגישה בקשה להצטרף לנאט"ו.
לא מתוך אהבה לנשק – אלא מתוך פחד שנדבק למפת סקנדינביה.

וכמו כל חניך חדש במועדון ביטחוני – היה צריך לעבור את טקס ההשפלה הידוע גם בשם:
"שכנע את טורקיה."

שוודיה נגד ארדואן – גרסת הסדרה ההיסטורית שאף אחד לא ציפה לה

נכנסת שוודיה לאולם, מגישה מסמכים מסודרים, מחייכת.
נכנס ארדואן עם חצי פרצוף עקום ואומר:
"לא לא, עד שלא תסגירו לנו כמה כורדים, תקראו לחמאס טרוריסטים, ותבטיחו לשלוח לנו סלמון כל השנה – אין כניסה."

מה עושה שוודיה?
מו"מ עם דמיון.

• קצת חקיקה,

• קצת הצהרות מדודות,

• המון “זה לא אישי, זה פוליטי”,

• ואפילו כמה מחוות תרבותיות שאף שוודי לא מבין עד הסוף למה הן קורות.

הכול כדי לקבל כן קטן מהסולטן של אנקרה.

אבל מה שקרה בעצם הוא שהמדינה הכי ממלכתית באירופה גילתה פתאום את קסמו (ופחדיו) של המזרח התיכון.

קר אבל מבעבע – החברה השוודית מתחילה להתעורר

מתחת לפני השטח, גם בבית, שוודיה כבר מזמן לא שקטה.
גלי הגירה, פערים חברתיים, מתח בין הרוב הוותיק למהגרים החדשים,
ואפילו – תחזיקו חזק – שיח ציבורי נוקב.
כן כן, בשוודיה.
איפה שפעם העימות הכי חריף היה על חלב שיבולת שועל.

מה יש היום?

• כנופיות פשע חמושות,

• ירי בערים (!)

• דאגה גוברת מ"האובדן של השוודיות הישנה" (מה שזה לא אומר),

• ותחושת כאוס שמזכירה לשוודים שיש עוד רגשות חוץ מ"שביעות רצון מתונה".

וזה גורם להם לעשות דבר מפתיע:
להצביע למפלגות ימין.

פרק רביעי: כן, אפילו בשוודיה הימין עולה

מפלגת "הדמוקרטים של שוודיה" (שהשם שלה נשמע כמו גירסה צפונית של מפלגת מרכז – אבל היא בעצם ימין־ימין־ימין)
נהנית מעלייה דרמטית בשנים האחרונות.

שיח של זהות, ביטחון, חשש מהאסלאם הרדיקלי,
שעד לפני עשור נחשב לטאבו מוחלט במדינה שבה מקסימום אומרים “אני לא בטוח אם זה נעים לי…” –
הפך פתאום למיינסטרים.

לא כולם מרוצים, אבל אפילו הליברלים המובהקים אומרים לעצמם:
“אם אני בוחר בשמאל, אולי יגנבו לי את האופניים. ואם בימין – אולי רק יעליבו אותי בטוויטר.”

אוקראינה, רוסיה ושוודיה – הקור האמיתי נמצא מעבר לגבול

עוד כוח שמזיז את הלוחות בשוודיה: המלחמה באוקראינה.

פתאום השוודים מגלים שהם גרים לא רחוק מהשכונה של פוטין.
ולא סתם קרוב – ממש קרוב. קרוב מדי.

הם מתחילים להתעניין בצבא, לרכוש ציוד, להחיות מילואים, לשדרג את חיל הים (כן, יש כזה)
ואפילו לדון שוב בגיוס חובה – מהלך שבשוודיה נחשב בעבר לחילול הקודש של זכויות האינדיבידואל.

פעם הם היו המדינה עם הכי הרבה פסנתרים לנפש.
היום – הם בודקים את המלאי של טילי נ"מ.

מה כן נשאר שוודי?

• הריהוט עדיין שטוח,

• הבלונד עדיין מהפנט,

• והעוגת קינמון עדיין מדויקת ברמת מיליגרם הסוכר.

אבל שוודיה של 2025 היא כבר לא המדינה המנומנמת שבחרה לא לבחור.
היא מדינה שנאלצת לבחור צד, לדבר בקול, ולעשות דברים שבעבר גרמו לה להסמיק (במידה שזה פיזית אפשרי לגוון עור 1C בפנטון).

ואולי, רק אולי –
כל מה שעובר עליה עכשיו – הוא לא משבר.
אלא התבגרות.
נכון, כואבת. נכון, לא סימפטית. אבל הכרחית.

שוודיה בעין הסערה: עבירות מין, אתגרי הגירה ומשבר אמון במדינה שתמיד האמנו בה (יותר נכון השמאל האמין בה והימין תיאר לעצמו מה הולך להגיע)

משוודיה האוטופית לשוודיה השנויה במחלוקת

במשך עשרות שנים, שוודיה נתפסה בעולם המערבי כמעין גן עדן סוציאלי: מדינה של שוויון, סולידריות, זכויות נשים, שירותים ציבוריים מופלאים ושלווה סקנדינבית נינוחה.
אך בשנים האחרונות, שוודיה נקלעה ללבו של שיח בינלאומי טעון, כשהיא מוצגת לעיתים – וכמעט תמיד בצדק – כמדינה הנאבקת בגלי פשיעה, משבר הגירה ובעיקר: עלייה חדה במספר עבירות המין.

הטענה לפיה שוודיה הפכה ל"בירת האונס של העולם" צוברת תהודה בתקשורת הפופוליסטית ובמדיה החברתית, ולעיתים מנוצלת באופן ציני בדיונים פוליטיים באירופה ובארה"ב.
אך מאחורי הכותרות, מסתתרת תמונה מורכבת בהרבה – ובהחלט מטרידה.

הסטטיסטיקה המדאיגה – ומה באמת עומד מאחוריה?

שוודיה מדורגת באופן עקבי בראש טבלאות בינלאומיות של מספר דיווחי עבירות מין לנפש.
למשל, לפי Eurostat, מספר עבירות המין המדווחות בשוודיה גבוה לאין שיעור ממדינות אחרות באיחוד האירופי.

אלא שמאחורי הנתונים קיימים שלושה גורמים עיקריים שמסבירים את החריגות:

1. שיטת הספירה – בשוודיה כל מקרה של תקיפה מינית מדווח בנפרד. אם אישה מדווחת על אונס סדרתי, המשטרה סופרת כל מקרה כאירוע עצמאי. במדינות אחרות מדובר לעיתים באירוע אחד בלבד.

2. תרבות דיווח גבוהה – השיח הציבורי השוודי, בעיקר מאז תנועת #MeToo, עודד נשים (ולפעמים גם גברים) לדווח על פגיעות מהעבר וההווה, גם אם הן ישנות או "אפורות".

3. חקיקה מרחיבה – חוק העונשין השוודי מגדיר תקיפה מינית באופן רחב מאוד, כולל מצבים של היעדר הסכמה אקטיבית, גם אם לא התקיימה אלימות.

כלומר, דווקא המודעות השוודית לזכויות נשים והמאבק באלימות מינית תרמו לעלייה במספר הדיווחים – נתון חיובי מחד, אך שמקשה על הבחנה בין עלייה בתופעה לבין עלייה בגילויה.

ההגירה והדיון הפוליטי – אמת, דמגוגיה והחלק האפור

מאז שנות ה־90, ובעיקר בעקבות מלחמות בבלקן, עיראק, סוריה ואפריקה, שוודיה קלטה מאות אלפי מהגרים ומבקשי מקלט.
המדינה אימצה מדיניות פלורליסטית נדיבה, אך ללא תשתית מספקת לקליטה תרבותית, חינוכית וכלכלית.

ב־2015 לבדה נכנסו לשוודיה מעל 160,000 פליטים – רובם צעירים חסרי מסגרת.
השכונות הפרבריות בערים כמו שטוקהולם, מאלמה וגטבורג התקשו להתמודד עם העומס, והפערים בין מהגרים לוותיקים הלכו והתרחבו.

בשנים האחרונות החלו לעלות טענות לפיהן יש קשר בין ההגירה לבין שיעור עבירות המין.
ואכן, מספר פרשיות בולטות כללו חשודים ממוצא מהגר – דבר שהוזן מיד לתוך הקמפיינים של מפלגות ימין ברחבי אירופה.

עם זאת, הקשר בין הגירה לפשיעה אינו חד־משמעי.

• משטרת שוודיה חדלה מלפרסם את מוצא החשודים מתוך תפיסה שהדבר עלול להוביל לגזענות. הדבר יצר תחושת השתקה בקרב חלק מהציבור.

• מחקרים מסוימים מצביעים על שיעור פשיעה גבוה יותר בקרב מהגרים ממדינות מוסלמיות, אך ההסברים מגוונים: מצב סוציו־אקונומי ירוד, חוסר אינטגרציה, טראומות מלחמה, וערכים מגדריים שונים.

הבעיה היא, שלא משנה מה הנתונים האובייקטיביים – הפוליטיקה כבר שינתה כיוון.

משבר הזהות השוודי – כשהחברה הפתוחה מתנגשת עם עצמה

המתח סביב עבירות מין, פשיעה כללית, והגירה אינו רק משפטי או משטרתי – הוא תרבותי עמוק.
שוודיה, אולי המדינה עם הקונצנזוס הפמיניסטי הרחב ביותר בעולם, מוצאת את עצמה בבעיה קשה:

איך ממשיכים לשמר את ערכי השוויון, הזכויות והפתיחות,
כשהם מתנגשים במציאות מרה של קהילות שבהן נשים חוששות לצאת לרחוב לבד?

בזמן שצד אחד של המפה מדגיש את הצורך להילחם בגזענות ולשמור על שיח מאחד,
צד אחר טוען שמדובר בהכחשה מסוכנת של בעיה ממשית –
ושהשמאל השוודי הקלאסי הפך לעיוור מחשש "לא לצאת רע".

השיח הציבורי בשוודיה – שעד לא מזמן היה מאופק, סולידי וחסר דרמות – הפך טעון, מחולק ובלתי מתפשר.

המערכת משיבה אש – חוק, תקשורת והחינוך

לנוכח הביקורת, ממשלות שוודיה – כולל מפלגות השמאל – נקטו בשנים האחרונות שורת רפורמות חדות:

• החמרת הענישה על עבירות מין,

• הגדרת "הסכמה אקטיבית" כתנאי לקיום יחסי מין חוקיים,

• הגברת האכיפה בשכונות עם פשיעה גבוהה,

• ומאמץ גובר לאכיפה גם במגזרים סגורים או רגישים תרבותית.

המדיה הציבורית משדרת קמפיינים לשוויון ולכיבוד גוף האישה,
והחינוך המיני בתיכונים הורחב לכלול לא רק פיזיולוגיה – אלא גם כישורי הסכמה, גבולות ושפה מגדרית.

האם זה עובד? חלקית.
הציבור עדיין מפולג, אבל תחושת ההכחשה התחלפה בדיון אמיתי – לעיתים כואב – על זהותה של המדינה.

זהות במשבר – אך לא בהכרח בהתפרקות

שוודיה אינה "בירת האונס של העולם",
אך היא גם אינה חסינה מטעויות קשות, התעלמות תרבותית או כישלון בשילוב אוכלוסיות שונות.

היא מדינה שבוחרת להתמודד, גם אם באיחור.
מדינה ששילמה – ועוד תשלם – את מחיר הפתיחות, אך גם שומרת על איזון נדיר בין חמלה לאחריות.

הלקח לכולנו הוא כפול:
גם מדינה שמצטיירת כאידיליה סוציאלית – עלולה להתערער.
וגם כשיש בעיות – לא חייבים לפנות לפופוליזם.

שוודיה בוחרת לדון, לחקור, להסיק מסקנות.
וזה – אולי – מה שיציל אותה.