ברגע שמטוס הקרב האחרון חצה את הקו הירוק בחזרה, רגע אחרי שחדר החמ"ל נכנס לשקט המקודש של "רק אל תתפדחו לי עכשיו", קרה דבר גדול יותר מהתקיפה עצמה:
התקשורת הישראלית נאלצה לשדר משהו חיובי על מבצע צבאי.

לא היה פשוט. במערכת החדשות ניסו למצוא איזון בין ההישג הביטחוני להיסטריה המתבקשת. בליל הדיווחים כלל מונחים כמו "איפוק אסטרטגי", "מבוכה אזורית", ו—הפייבוריט של יונית לוי—“שאלות קשות שעולות עכשיו”. אף אחד לא ידע איזה שאלות בדיוק, אבל הן עלו.

כן, גם כשחיל האוויר רושם סינגל פלטינה בגרעין האיראני – מישהו צריך להסביר שזה מורכב, שזה מסוכן, ושאולי עדיף היה לחכות שהמערב יתקוף בעצמו. ספוילר: המערב עדיין עסוק בוועידה על מגדרי הקורקום.

מסיבת עיתונאים או סדנת חינוך מחדש?

בערב שאחרי התקיפה, דובר צה"ל כינס מסיבת עיתונאים. העיתונאים שאלו שאלות במתכונת הרגילה:

• האם נבחנו חלופות דיפלומטיות?
• האם לא מדובר בהסלמה לא מחויבת?
• ומה תאמר לקורבן התמים – הצנטריפוגה שלא ביקשה את כל זה?

באולפנים עברו לטונים קודרים. גם כשהכתב לענייני ביטחון דיווח ש"כל המטרות הושגו וכל הכוחות חזרו בשלום", הטון היה של מישהו שמודיע על פטירתו של תוכי אהוב.

-- פרסומת --

אלמוג בוקר דווקא ניסה לשדר התלהבות, אבל נקטע על ידי פרשן בכיר שציין: "כן, אבל בואו נדבר רגע על ההשלכות האזוריות…"
כלומר, בואו נזכיר שאנחנו לא סתם שמחים פה.

ברשת: חגיגה – בתנאי שהיא מחוץ לאולפן

בטוויטר, בפייסבוק, בטיקטוק – העם צהל.
ממים על חמינאי שמתלבט אם לבנות כור חדש או פשוט לעבור לטחינה.
קטעים של אזעקות בטהרן שהולבשו על שירים של עומר אדם.
ואפילו מודעת AirBnB: "דירת חדר באיספהאן, עכשיו עם נוף לוואקום."

אבל בטלוויזיה – דממה. כאילו הצלחה ישראלית זה משהו שאסור להראות בלי אזהרת טריגר.

פאנל אקטואליה: הסצנה המוכרת

מנחה (רציני מאוד):
"האם ישראל לא מסתכנת בפתיחת חזיתות מיותרות?"
מרצה באקדמיה:
"מדובר במהלך כוחני של קולוניאליזם אזורי."
אלוף במיל' (מבויש מהצלחת המבצע):
"צריך לשאול אם לא איבדנו את מוסר הלחימה."
פרשן נרגש:
"אבל פגענו רק ביעדים צבאיים!"
המנחה:
"אנחנו נמשיך לעקוב ולשאול את השאלות הקשות."
(מבט אל המצלמה, פייד לשחור)

ומה עם מילה טובה על הטייסים? מילה על המודיעין? אולי הערכה לקברניט שבסוף באמת לא רק דיבר – אלא גם ביצע?

עזבו, זה פחות מעניין. רוצים לפרגן? תפתחו קבוצת וואטסאפ עם אמא.

ואז באה תל אביב

העיר שידעה הכל – ממחאת בלפור ועד מחאת מחירי הסויה – הגיבה כמו תל אביב:

• בבתי הקפה, עוגיות קינואה נאכלו עם מבט מודאג.
• בקבוצות הפייסבוק של הורים בגני ילדים – דיון סוער: "איך מסבירים לילדים שהפצצת מתקן גרעין זה לא מלחמה?"
• באירוע תרבות על הגג – משורר מקריא שיר בשם "איספהאן זה כאן", וזוכה למחיאות כפיים – עד שמישהו מציין שזה כנראה לא מחוץ לטווח טילים.

לסיכום: יותר מסתם תקיפה

כשהתקשורת הישראלית מתקשה להגיד את המילה "הצלחה" בלי ללוות אותה בצמד המילים "אך גם" – אתה מבין שהבעיה היא לא רק עם איראן, אלא עם העריכה.

ואולי דווקא בזכות זה, התודעה הציבורית חזרה הביתה. כי גם אם יונית לא מחייכת, העם יודע לזהות רגע של עוצמה.

ולפעמים, עוצמה – זה פשוט להגיד: כן, תקפנו. כן, הצלחנו. וכן, זה היה מוצדק.
בלי להיבהל. בלי להתנצל. ובלי פאנל.

מחר בפרק 4:
"משקפיים של לפיד ומשקלים של ביבי" – מה באמת קרה בקבינט, מי צעק על מי, ולמה גלנט הביא איתו תיק ג'ימבורי ממוגן תקשורת.