איך קרה שבפקולטה למדעי הרוח, “ישראל” היא מילה שצריך להגות בלחש – ממש כמו “אנטישמיות”.

אם לא ביקרתם באקדמיה בשנים האחרונות, תרשו לנו לחסוך לכם זמן:
זה נראה קצת כמו כיתה שבה כולם קוראים את אותם ספרים, לובשים את אותם משקפיים מרובעים, ומפחדים פחד מוות מהמילה “לאום”, כאילו מדובר במחלה זיהומית שעוברת בנגיעה.

הדבר היחיד שנחשב היום כפשע חמור יותר מלאכול גלוטן – הוא להצהיר באולמות הפילוסופיה שאתה ציוני.
או גרוע מזה: ציוני שמח.

שמעו, פעם פילוסופיה הייתה מקום שחוגים בו רוחות של שאלות גדולות: מהי אמת? מהי מציאות? איך האדם צריך לחיות?
היום השאלות פחות עמוקות ויותר פרקטיות:

• האם המרצה יבטל שוב שיעור בגלל כנס זכויות מדומיין?
• מי יכתוב את גינוי ישראל התורן?
• ואיך מסבירים בשפה אקדמית מנומסת למה קיום המדינה שלך “מורכב”, “ביקורתי” ו“בעייתי”?

ברוכים הבאים, חברים – לאקדמיה של 2025.
האקדמיה שבה לוגיקה זה קורס בחירה, אבל פוליטיקה של זהויות זה חובה.

האקדמיה המודרנית: לא מלמדים לחשוב, מלמדים להתנצל

נכון, אוניברסיטה אמורה ללמד חשיבה ביקורתית.
אבל איכשהו, “ביקורתיות” הפכה לקורס שבמסגרתו מבקרים רק דבר אחד:
את מדינת ישראל.

ציונות?
מי בכלל מעז לומר את זה בקול?
זה נשמע כמו קללה בארמית קדומה.
מקסימום מישהו ילחש “אני… אממ… אוחז בעמדה פרו־יהודית… אבל מתנצל מראש”.

סטודנטים לומדים היום ששלושה דברים אסור לומר אם רוצים מעבר חלק בסמסטר:

1. “אני ציוני”
2. “אני חושב שישראל לא השטן”
3. “אתם בטוחים שהקולוניאליזם התחיל ב-1948 ולא בבריטניה, ספרד, צרפת, רומא, אשור, בבל, מצרים וכנראה גם אצל הדינוזאורים?”

אבל מה זה משנה? העיקר שהמרצה יקבל עוד מענק מחקר על “הבניה של זהות קולוניאלית בחווייה הפלסטינית”.
כי באקדמיה, כמו באקדמיה, תמיד יש grant למי שיודע לקלוע לנרטיב.

מה באמת מוכרים לנו שם?

המוצר האמיתי של האקדמיה המודרנית הוא לא ידע, לא מחקר, ובטח לא חכמה עתיקה.
המוצר הוא אשמה.

אשמה היא המטבע הקולע ביותר בקמפוס.
אתה לא יצירתי? מפצה באשמה.
לא קראת את המאמר? מפצה באשמה.
חושב שישראל לא חלק ממזימת־על קוסמית? קח כפל אשמה.

ואז מצרפים לזה את הפוליטיקה של הזהויות – תבשיל מופלא שבו מי שנולד בארץ שבה חיילים נוסעים באוטובוס לא יכול להבין כאב אמיתי.
כי כאב אמיתי, לפי האקדמיה, קיים רק אם אתה מספיק רחוק מהעם היהודי.

הציונות?
היא נתפסת שם כקונספט שמעורר אי נוחות – כמו להקריא מגילת העצמאות באירוע שמאלני או להציע לסטודנטים לעמוד בצפירה.

בואו נדבר תכל’ס: למה כל כך שונאים ציונות?

באקדמיה של היום יש כלל אחד:
אם זה לא מסבך אותך פוליטית – זה לא מעניין.

ציונות, לעומת זאת, מסבכת.
היא מזכירה לאנשים שהעם היהודי – שומו שמיים! – קיים, מתעקש לחיות, ובניגוד לרוב האימפריות המופלאות שנלמדות בסילבוס, הוא אפילו עדיין עומד על הרגליים.

זה לא מסתדר טוב עם הנרטיב האקדמי.
למה?
כי אם יהודים אינם “מדכאים” אלא פשוט עם שחזר לארצו אחרי אלפיים שנה, מי יצדיק את כל מחקרי האקטיביזם שהוגשו במלגה נדיבה?

לכן הציונות הפכה לבעיה פילוסופית.
היא לא ניתנת לתיוג פשוט.
היא לא מתאימה לשקפים.
היא לא מתקפלת בתוך טיעון מפונפן ב-APA.
היא פשוט… קיימת.
ומתעקשת על זה.

וזה מטריף אותם.

המרצים: בין פחד תקציבים לפחד סטודנטים

מרצה ממוצע היום יודע שלושה דברים:

1. ציונות = כאב ראש במחלקה
2. סטודנטים רדיקליים ברשתות = איום אמיתי
3. ועדת מינויים = לא משחקת

אז מה עושים?
מתאימים את עצמם.
יותר ויותר מרצים נכנעים לקו המדויק:

• ביקורת לישראל – חובה
• ביקורת לפלסטינים – אסור
• ביקורת לאקדמיה עצמה – התאבדות

וזה מגוחך, כי אותם מרצים ששורפים שעות בניתוח קאנט ופוקו, לא מצליחים להבין את הרעיון הכי בסיסי:
שאתה לא יכול לטעון לחופש מחשבה כשאתה מאלץ תלמידים לומר את מה שאתה רוצה לשמוע.

הסטודנטים: דור של “מעוררות מודעות” במקום חשיבה עמוקה

הסטודנטים של היום לא פחות חכמים משל פעם – אבל הם למדו בעיקר איך להיראות חכמים.

אם פעם היית צריך לכתוב עבודה על טקסט פילוסופי,
היום מספיק לכתוב שהוא “מתעלם מנרטיבים מודרים” ולקבל 95.

עדיף לגנות את “האלימות המבנית של המרחב” מאשר להבין משפט לוגי.

עדיף לכתוב פוסט זועם על דגל ישראל מאשר לקרוא ספר.

התחושה הכללית?
האקדמיה הפכה למנהרת כביסה אידאולוגית שמוציאה תלמידים “מעודכנים פוליטית”, אבל לא מסוגלים להסביר למה קופרניקוס היה חשוב.

אז מה נשאר לנו?

האקדמיה, כמו תמיד, תמשיך לחיות על חשבון הכסף שלנו, להנפיק עוד מאמרים שאיש לא יקרא, ולהמשיך להעמיד פנים שהיא “מוקד הידע” של הציוויליזציה.

אבל מחוץ לאולמות – במציאות – אנשים עדיין יודעים אמת פשוטה:

ציונות היא לא קללה. היא הסיבה שאנחנו פה.

לא כמיתוס, לא כנרטיב – אלא כעובדה.
העובדה היחידה שמחזיקה את המדינה הזו, על כל דעתנותה, כאוסה וציניותה – בחיים.

והאקדמיה?
היא יכולה להמשיך להיעלב מזה.
היא יכולה להתפתל.
היא יכולה לכתוב מאה מאמרים על “דה־קולוניזציה של הזהות העברית”.

אבל בסוף – אין פילוסופיה עמוקה יותר מזה:
עם קטן שחזר לביתו בזמן שהעולם כולו אמר לו שזה בלתי אפשרי.

ואם זו קללה – תנו לנו עוד כאלה.