מה מנסים למכור לנו באקדמיה – כשציונות היא קללה באולמות פילוסופיה?
איך מרצים הפכו לפעילים, וקורסים – לפוליטיקה מתקדמת בתחפושת שיטות מחקר
אם יש מוסד שפעם היה מגדלור של ידע, ועכשיו נראה יותר כמו פנס שבור בפארק דרום תל אביב – זו האקדמיה.
כי מה שפעם היה מקום שבו חיפשו אמת, היום הוא מקום שבו מחפשים את הזהות שלך – כדי לדעת אם מותר לך לדבר.
מה הם מוכרים לנו בעצם?
- "חופש אקדמי."
- "שיח ביקורתי."
- "שבירת פרדיגמות."
- "הכלה של נרטיבים."
אבל בפועל?
תגיד “ציונות” – ותקבל מבטים כאילו גידלת שפם היטלראי על הפורום הבין־מחלקתי.
תגיד “עם ישראל חי” – ותמצא את עצמך בשיחת משמעת על “מרחב בטוח”.
מה כן מותר להגיד?
- שישראל מדינת אפרטהייד.
- שפלסטין מהים ועד הסטודנטים.
- שהנכבה הייתה טראומה קיומית.
- שצה"ל הוא ארגון דיכוי עם טנקים.
מה לא?
- להזכיר שטוב לחיות כאן.
- לומר שהאויב אולי באמת אויב.
- לציין שיהודים מתים יותר מדי.
- או גרוע מזה – להביא דגל ישראל לכנס.
קורסים לדוגמה, סמסטר א':
- מבוא לדקונסטרוקציה פוסט-קולוניאלית של הקיום היהודי הלבן.
- שיח מגדרי כמבט חתרני על השואה.
- פוליטיקה של גדר ההפרדה דרך עדשות פמיניסטיות-קוויריות.
- הפרעות קשב כקריאת תיגר על המוסכמות הציוניות.
והבונוס: סדנה ביצירת גרפיטי אנטי-ציוני – בהנחיית מרצה מהחוג לפילוסופיה פוליטית.
המרצה כבר לא מרצה – הוא מפעיל אותך רגשית
הוא לא רק מלמד – הוא מחנך.
הוא לא שואל שאלות – הוא מציב עמדה.
והוא לא מקשיב – אלא “מתמודד עם טראומות של הכיבוש” דרך ציוני מגן דוד בשוליים.
ומה קורה לסטודנט שלא קונה את זה?
- נכשל בעבודות (“לא הייתה רגישות בין-תרבותית”).
- מודר מסמינרים (“האווירה איתו לא מאפשרת למידה בטוחה”).
- מדווח ליחידה לקידום שיח בטוח (“הביע עמדות פוגעניות ציוניות”).
- ובעיקר – מבין שצריך לסתום.
אז מה מוכרים לנו?
מוכרים לנו פתיחות – אבל רק למה שנסגר לך בראש.
מוכרים לנו “חקר האמת” – רק לא האמת שלך.
מוכרים לך “ביקורת על המדינה” – כל עוד היא לא איראן, רוסיה, סין או עזה.
כי את הביקורת שומרים לכתובת אחת: ישראל, הבניין הראשי.
ומה עושים?
- מדברים. גם אם לוחצים להשתיק.
- לא קונים את הפוזה של “נאורות אקדמית”.
- מבינים שהאקדמיה היא לא הדמוקרטיה – והיא לא נבחרה.
- זוכרים: מי שמטיף ל“פלורליזם”, ומתעלף משיר של נעמי שמר – לא רוצה גיוון. הוא רוצה כניעה אינטלקטואלית.
ולסיום, כלל ברזל:
אם אתה צריך להסתיר את מי שאתה כדי לקבל תואר – אולי לא אתה זה שצריך להיבחן, אלא המרצה.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
