המדריך להבנת הקרב האמיתי אחרי פרידה – ואיך הוא תמיד נגמר בנביחה

לאן הולת האהבה כשהיא נגמרת – ולאן הולך הכלב?

מערכות יחסים מגיעות אל קיצן מסיבות רבות: חוסר התאמה, שחיקה, סכסוך על הספה, מריבה פוליטית סביב המילוי של הקרמבו – אבל תמיד יש את השלב הקריטי באמת: אצל מי נשאר הכלב?

כן, כן, הילדים יכולים להסתגל, הדירה תימכר, הפלייסטיישן יחולק לפי שיטת ה"מי שילך לטיפול ראשון". אבל הכלב? לא מדובר בפק"ל גירושין – אלא ביצור חי, רגיש, נאמן – ובעל דעה. בעיקר כשיש לו מבט מתחנן ויכולת לשלוט בך רגשית עם הטיה קטנה של הראש. הוא גם היחיד בבית שלא לקח צד רשמי. (למרות שברור לך שהוא יודע.)

ברוכים הבאים לזירת הקרב הרגשית המודרנית: לא בית הדין לענייני משפחה – אלא בית המשפט לכלביות.

הכלב בתור עד מדינה

נכון לרגע הפרידה, הכלב נמצא בנקודה רגישה. הוא חי בין שני עולמות: מצד אחד – את, שהצלת אותו מהכלבייה ומכירה את קימור הזנב שלו מאז שהיה גורתון. מצד שני – הוא, שהפך אותו לבן אדם, קנה לו חטיפים ב-80 שקל לחבילה ונתן לו לישון על הכרית. כלומר, על הראש.

אבל מה שהכלב לא מבין זה שהאהבה ביניכם נגמרה. לא כלפיו, חלילה – רק אחד כלפי השני. והוא, בתמימותו הנבובה והמתוקה, פשוט ממשיך לקפץ בין שני הצדדים כאילו כלום. איזו חוצפה.

-- פרסומת --

ומכאן – הבלבול מתחיל.

תסמונת המשמורת המשותפת

כשהרוחות שקטות והלב עוד בוכה, מתחילים לדבר על "שיתוף פעולה בוגר ומכבד סביב הכלב". כלומר: הוא אצלי באמצע השבוע, אצלך בשבתות ובחגים. לא כולל פסח, כי אז הוא רגיש לארוחת מצות. ואם הוא חולה? תור לרופא לפי סדר השמות. או לפי מי שזוכר איפה התרופה.

וכך נולד לו ההסכם הלא כתוב (שבהתחלה מרגיש כמו הסכם שלום בין שוויץ לשוויץ) – שבו שני מבוגרים נבונים מחלקים ביניהם זמני ליטוף, אחריות על קקי, ושליחת סרטוני וידאו שלו בפילטרים של אינסטגרם כדי שיראה שהוא חי, נושם, ואולי קצת מתגעגע.

אבל אז קורה מה שתמיד קורה: מישהו מתאהב במישהו חדש.

והנה מגיע ה"בן זוג החדש" – עם ריח מוזר

הכלב, שמבחינתו אתה והוא משפחה, לפתע מזהה מישהו חדש על הספה. הוא מרחרח. בוחן. שופט. לפעמים גם בולע את הנעל שלו.
ופה זה כבר מסתבך.
כי פתאום נשמעת האמירה האסטרטגית:
– "אני לא מרגיש בנוח שהכלב מסתובב בבית של גבר שאני לא מכיר."
או
– "הוא לא אוהב את החברה החדשה שלך. אתה לא רואה? הוא עושה לה פרצוף!"

כך הופך הכלב – סמל התמימות – לכלי אסטרטגי במאבק סמוי על שליטה, חיבה וזכות הראשונים.

מתחת למיטה מסתתר האמת

הפרידה אולי הסתיימה, אבל כל ביקור של הכלב אצל הצד השני הופך לבלשנות רגשית:
– "הוא מריח כמו קטורת… זה אומר שהיא היפית!"
– "הוא קיבל תספורת! למה לא שאלו אותי?"
– "הוא חזר שמנמן. סימן שהיא מאכילה אותו רגשות."

וזה רק הכלב. אל תתחיל לחשוב מה יקרה אם תצטרך לחלק חתול.

בשלב מסוים – אחד מוותר

בסופו של דבר, המציאות מכריעה. מישהו טס לחו"ל. מישהו עובר דירה. מישהו פשוט מודה שהוא לא עומד יותר בהתראות הווטרינר וההודעות על תולעת הפארק.
וככה, מבלי לומר זאת בקול, נולד הוויתור. הוא תמיד עטוף במשפט כמו:
– "אני פשוט רוצה שיהיה לו טוב."
אבל כולנו יודעים שבלב, ממש בלב, זה הרגע שבו מבינים שנשארת לבד. גם בלי הכלב.

וזה כואב לא פחות.

אז אצל מי נשאר הכלב?

שאלה יפה.
אצל זה שעדיין מאמין באהבה.
אצל זה שמוכן להתעורר בשתיים בלילה בגלל קיא מסתורי במרפסת.
אצל זה שממשיך לשחק, להאכיל, לצאת לטיול, ולדבר בקול תינוקי ליד אנשים זרים בפארק.
אצל זה שמבין – שהכלב הוא לא רכוש, לא סמל, ולא מטבע מיקוח רגשי. הוא נשמה.
והוא נשאר איפה שטוב לו.

רק נקווה, שגם אחרי שכל הדמעות מתייבשות, והלב לומד לאהוב שוב – נוכל לשבת יחד מתישהו בפארק, הוא, את, אתה, הכלב – ולו רק לרגע אחד – בלי משקעים. רק עם כדור טניס, ובירה קרה ביד.

נ.ב.

אם אתה זה שנשאר בלי הכלב – תמיד תוכל לאמץ חדש.
אבל לא כדאי לנסות לגדל ביחד גמל. הוא הרבה פחות סלחן כשמישהו עוזב.

-- פרסומת --