הכותל כמקום של קדושה ומסורת

הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, הוא לא סתם קיר אבנים – הוא לב ליבה של הקדושה היהודית, מקום שבו תפילות נושאות משקל של אלפי שנים. במקום הזה, שבו כל פתק תפילה וכל דמעה נרשמים בספר ההיסטוריה, צצה מחלוקת שמטלטלת את המסורת: נשות הכותל. קבוצה זו, שדורשת להתפלל בקול רם עם טלית ותפילין, מעוררת דיון עמוק על גבולות הקדושה והמסורת.

הכותל – לב המסורת היהודית

בשביל מי ששומר על המסורת האורתודוקסית, הכותל הוא יותר ממקום תפילה; הוא סמל לחיבור הבלתי ניתן לערעור לעבר. במשך דורות, יהודים התפללו כאן לפי כללי ההלכה, כשגברים ונשים מתפללים בהפרדה, כל אחד לפי תפקידו המסורתי. ההפרדה הזו אינה רק טכנית – היא משקפת את ההבנה שהלכה היא המצפן שמנחה את חיי הקהילה היהודית, ובמיוחד במקום קדוש כמו הכותל.

אם יש משהו שיהודים אוהבים יותר מאוכל, זה ויכוח. ואם אפשר לשלב את שניהם — נניח, תוך כדי לעיסת בייגל בירושלים — מה טוב. עכשיו תארו לעצמכם סצנה: שעת בוקר מוקדמת בכותל, אתר הקדושה היהודי המרכזי, ותהלוכה צבעונית של נשים עטויות בטליתות, תוקעות בשופר ומנסות להכניס ספר תורה לאזור הנשים. מסביבן חרדים מוחים, חילונים מצלמים, שוטרים מזיעים, ובפייסבוק פורצים מלחמה אזרחית דיגיטלית. כך נולדה לה אגדה ירושלמית מודרנית — "נשות הכותל".

נשות הכותל, קבוצה שהוקמה ב-1988, מבקשות לשנות את הסדר הזה. הן מגיעות לכותל עם טליתות, תפילין, וקריאה בתורה בקול רם – מנהגים שמנוגדים למסורת האורתודוקסית ששולטת במקום. מבחינה מסורתית, זה לא רק שינוי טכני, אלא אתגר עמוק לערכים שמגדירים את הקדושה של הכותל. אבל לפני שנצלול לוויכוח, בואו נבין מי הן ומה הן מבקשות, מאיפה הן באו, מה הן רוצות, ובעיקר: למה הכול מרגיש כמו הפגנה נגד אבא?

נשות הכותל – מה הן רוצות?

נשות הכותל הן קבוצת נשים, רובן מזוהות עם הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שדורשות זכות להתפלל בכותל כקבוצה, בקול, עם טלית, תפילין, וקריאה בתורה. הן טוענות שזו זכותן כאזרחיות וכיהודיות, ושוויון מגדרי הוא ערך שצריך לחלחל גם למקום הקדוש הזה. מבחינתן, המסורת צריכה להתאים את עצמה לעידן המודרני.

-- פרסומת --

מנקודת מבט מסורתית, לעומת זאת, הדרישה הזו נתפסת כמנוגדת להלכה. על פי המסורת האורתודוקסית, טלית ותפילין הם מצוות המוטלות על גברים, ותפילה ציבורית בקול רם שמורה לגברים במסגרת מניין. ההפרדה בין המינים בכותל אינה נתפסת כאפליה, אלא כדרך לשמור על הקדושה והסדר של המקום. כשנשות הכותל מגיעות עם טליתות צבעוניות ושרות בקול, זה נראה בעיני רבים כפרובוקציה ולא כתפילה.

הדת החדשה – פמיניזם רפורמי בטעם תפוח בדבש

הכל התחיל ב-1988, כשקבוצת נשים הגיעה לכותל והחליטה להתפלל בצורה שונה מהמקובל. התגובה לא איחרה לבוא: מתפללים חרדים מחו, המשטרה התערבה, והכותל הפך לזירת עימות.
בתכלס – כמה נשים אמריקאיות הגיעו עם ארנק של דולרים, אוזניות של NPR, ורעיון: למה שלא נתפלל בכותל כמו גברים? עם טלית, תפילין וקול רם? כי שוויון, כי זכויות, כי לא יגידו לנו איך להיות יהודיות. ולמה דווקא בכותל? כי אם כבר לעשות מהומה, אז במקום שבו תרגיש הכי טוב.
מאז, בכל ראש חודש, נשות הכותל מגיעות להתפלל, ולעיתים נתקלות בהתנגדות קולנית ואף אלימה. ב-2013, בית המשפט קבע שהתפילה שלהן אינה מפרה את החוק, אך המחלוקת לא נפתרה. הרבנות הראשית, שמנהלת את הכותל, ממשיכה להתעקש על שמירת המסורת, בעוד נשות הכותל ממשיכות להגיע עם אותה נחישות.

רובם של היהודים המסורתיים והרבנים — גם כאלה עם עין ליברלית — שאלו את עצמן שאלה פשוטה: למה? הרי כל יהודי יודע ש"איש איש באמונתו יחיה", כל עוד הוא לא צועק אותה במגפון על השכן. רוצה לקיים מצוות בדרך שלך? בבקשה. אבל למה דווקא בכותל, ועוד ברעש ובצלצולים? ולמה להניף דגל שוויון דווקא במקום בו כל אחד רק רוצה כמה דקות של דממה עם בורא עולם?
מנקודת מבט מסורתית, המאבק הזה הוא לא רק על תפילה, אלא על השאלה מי קובע את הכללים במקום הקדוש ביותר ליהדות. הכותל הוא לא מוזיאון או כיכר ציבורית – הוא מקום שבו ההלכה היא החוק העליון. כשנשות הכותל מביאות מנהגים זרים למסורת, זה נתפס כניסיון לשנות את המהות של המקום.

כשאקטיביזם פוגש תיאטרון רחוב

במבט מהצד, טקסי נשות הכותל נראים כמו הפקה של תאטרון "גשר" שפגש את מחאת בלפור: הרבה רעש, הרבה דגלים, והרבה מצלמות. אבל חשוב להבין: זה לא מקרי. זה חלק מהעניין.

כי בעידן הפוסט־מודרני, הכותל הפך לזירה. זה כבר לא רק מקום קדוש — זה מגרש משחקים למאבקי זהות. יהדות רפורמית מול אורתודוקסית, פמיניזם מול מסורת, ליברליות מול לאומיות. ולמרות שכל צד טוען שהוא רק רוצה "להתפלל בשקט", כולם איכשהו תמיד דואגים להביא עיתונאי, דובר וצלם וידאו של התנועה ליהדות מתקדמת. מעניין למה.

של מי הכותל הזה בכלל?

הו, זאת השאלה! ולא רק של נשות הכותל — גם של ממשלות ישראל, בג"ץ, הסוכנות היהודית, יהדות ארצות הברית, והרבנות הראשית. הכותל הפך לסוג של קיר פייסבוק עתיק, עליו משליכים כל אחד את האג'נדה שלו.

הדתיים הלאומיים רוצים בו סמל של ריבונות, החרדים רוצים בו שקט, הרפורמים רוצים בו סימבול להכרה, והשמאל הפרוגרסיבי רוצה בו – ובכן – פרובוקציה שתצטלם טוב ברשת. ואת העם הפשוט? הוא רק רוצה להתפלל בלי שתוקעים לו שופר לאוזן ביום חול.

על פוליטיקה, תקציבים ומה נשים באמת רוצות

מאחורי כל תקיעה בשופר, יש גם תקיעה אחרת — תקציבית. נשות הכותל, כמו כל תנועה שמכבדת את עצמה, אינן חובבות תרומות בלבד — הן חיות על מאבקים שמתחזקים את הדימוי. כל חודש צריך להזכיר לעולם שהן עדיין פה, כי בלי מאבק אין כתבה, ובלי כתבה אין מימון, ובלי מימון… צריך לעבוד במשרה מלאה (חס וחלילה).

ועם כל הכבוד לפמיניזם, נדמה שהשאלה הכי מעניינת היא: האם כל אישה שמניחה תפילין עושה זאת מרצון עמוק, או כחלק ממאבק פוליטי שכבר מזמן עזב את האמונה?

עם כל הכבוד, יש גם ערכים

ובנימה אישית יותר — כי בכל זאת, אנחנו יהודים ויש לנו לב — אי אפשר שלא לתהות: האם הכותל, המקום הכי מאחד ששרד לנו אחרי אלפיים שנה של גלות, צריך להפוך לקרקס? האם אין מקום אחר, זמן אחר, אופן אחר, בו אפשר למחות על אפליה או חוסר שוויון, בלי לרמוס את הסמל הקדוש ביותר של העם היהודי?

כי בסוף, היהדות איננה רק זכויות — היא גם חובות, גם יראת כבוד, גם ענווה. ומי שמנסה להפוך אותה למסיבת הדגמה של NGO במימון חיצוני, שוכח שאמונה זה לא פוסטר — זה קשר.
ההומור הזה לא מפחית מהרצינות של המחלוקת, אבל הוא מזכיר לנו שכולנו חלק מאותו עם, גם אם אנחנו לא מסכימים. כי אם אפשר להתווכח על קדושה ועדיין לחייך, אולי יש תקווה.

המסורת כעוגן

מנקודת מבט מסורתית, הכותל הוא לא המקום לשינויים. הוא עוגן של יציבות בעולם משתנה, מקום שבו המסורת שומרת עלינו לא פחות משאנחנו שומרים עליה. נשות הכותל, עם כל הכוונות הטובות שלהן, נתפסות כמי שמנסות לערער את היסודות האלה. זה לא עניין של שנאה או חוסר כבוד – זה עניין של שמירה על מה שקדוש בעיני רבים.

יחד עם זאת, המסורת לא אומרת שאין מקום לשיח. הכותל שייך לכולם, ויש ניסיונות למצוא פתרונות, כמו מתחם התפילה המשותף בעזרת ישראל. אבל מבחינה מסורתית, הפתרון לא יכול לבוא על חשבון ההלכה. כי אם הכותל יאבד את אופיו המסורתי, מה יישאר ממנו?

הכותל – מקום של אחדות?

נשות הכותל מביאות איתן שאלות חשובות על שוויון ועל מקום האישה ביהדות, אבל מנקודת מבט מסורתית, התשובות צריכות להתאים להלכה. הכותל הוא לא רק מקום של תפילה, אלא סמל של המשכיות, של קשר בלתי ניתן להפרדה לעבר. המחלוקת הזו היא תזכורת לכך שגם בעם אחד, יש קולות שונים – וזה בסדר להתווכח, כל עוד אנחנו זוכרים שכולנו מתפללים לאותו אלוהים.

אז בפעם הבאה שאתם בכותל, תתפללו לשלום – לא רק לשלום העולם, אלא גם לשלום בין כל מי שרואה בקיר הזה את ביתו. כי בסופו של דבר, הכותל הוא של כולנו, והמסורת היא מה שמחזיקה אותנו יחד – גם כשאנחנו צוחקים על הטלית הוורודה.

בונוס קצר: אם אתן באמת רוצות שוויון, גשו לעזרת גברים ביום שני בשעה 7 בבוקר. שם תמצאו עשרים גברים זקנים מדקלמים סליחות בקור ירושלמי, בלי מצלמה, בלי כותרת, ובלי מימון. שם יש עבודת קודש.

-- פרסומת --