כשכולם מדברים על הגיבורים, יש גם מי שנשאר מאחור – בשקט

כשכולם מדברים על הגיבורים בשטח, אני חושב על אלה שנשארים מאחור.
לא בעזה. לא ליד המנהרות.
כאן. בבית.
בין כוס קפה קרה לעדכון טלגרם.
זה לא סיפור על גבורה. זה סיפור על אבא.
אבא שלא ישן בלילה – לא כי הוא עומד לצאת למארב, אלא כי הוא כבר 24 שעות לא קיבל הודעה.

הבן שלי לוחם בצנחנים.
הוא חובש.
הוא גיבור.
אבל הוא גם הילד שלי.
זה שאיבד גרב שנייה חמש פעמים בשבוע, ועכשיו מחזיק חיי אדם ביד אחת וציוד במשקל של 30 קילו על הגב.

ואני?
אני מחזיק חזק את עצמי.
ואת הטלפון קרוב.
ואת השקט – שהוא, איך נאמר, די רועש לאחרונה.

כל שיחה היא תרגיל בהדחקה

"אני יוצא עכשיו, יהיה בסדר" הוא אומר.
כאילו מדובר בביקור במכולת ולא בסבב נוסף בעזה.
והלב שלי? לא קונה את זה.
הוא קולט בין השורות.
כי יש שפה שהורים ללוחמים לומדים עם הזמן – והיא לא מהאולפן של גל"צ.

המילון הסודי של אבא ללוחם

מהר מאוד, אתה לומד לתרגם:

-- פרסומת --

• "אני לא יכול לפרט אבל אני בסדר" = אני בעזה.
• "שומעים קצת רעשים מסביב" = טנקים ונ"ט.
• "הכול בשליטה" = אכלנו טונה אחרי מבצע פיצוץ-שיטוח של חצי רחוב.
• "הכול בסדר" = תתפללו חזק.

ובין לבין, אתה מתחיל לפתח תחביבים מוזרים:
– לעקוב אחרי ציוצים של פרשנים ביטחוניים.
– לנסות לזהות פנים עם קסדה בתמונות מגזרת חאן יונס.
– ולקרוא כל שורת פרשנות כאילו הכותב יודע על מה הוא מדבר בכלל.

הלב, התחתונים ומה שביניהם

אי אפשר לתאר במדויק את התחושה הזאת – שילוב של דאגה, גאווה, לחץ, תסכול ותהייה אינסופית:
"מה לעזאזל הילד שלי עושה עכשיו?"

והאמת? זה לא נגמר.
גם כשהטלפון מצלצל – אתה נלחץ.
וגם כשהוא לא מצלצל – אתה נלחץ יותר.
והכי גרוע – כשמספר לא מוכר מתקשר או צלצול לא צפוי בדלת קורע את השקט:
זה כמו לחיות במתח של סרט אימה שלא נגמר חודשים …. מבשל אותך על אש קטנה

חיים בין טלגרם לוואטסאפ

כשאתה אבא ללוחם, אתה מגלה פתאום תחביבים שלא ידעת שיש לך:
פרשנויות ביטחוניות.
זיהוי קסדות מתמונות עיתונות.
ועיון אובססיבי במפה של חאן יונס כאילו אתה בדרך לשם עם וויז.

הבן שלך גיבור – ואתה… מנסה לא להיות מושפע …

הבן שלך בעזה.
הוא מתמודד עם מנהרות, עם טרוריסטים, עם עומס חום, ארוחות מבאסות של טונה וקבאנוס ועם שעות שינה בלתי אנושיות.
ואתה?
מתמודד עם מצפון.
עם געגוע.
ועם הידיעה שאתה לא שם בשבילו בדיוק כשאתה הכי רוצה להיות.

ניהול סיכונים מהספה

הוא בפנים. אתה בחוץ.
הוא בשטח. אתה בטלגרם.
בודק מפות. קורא עדכונים.
מתפלל ש"היתקלות קלה ללא נפגעים" לא כוללת את הילד שלך, זה עם תיק החובש והציוד 30+ קילו על הגב.

אתה מדמיין אותו רוכן על פצוע, שומע צרחות, מנתק טורניקטים, מסמן פינוי.
ואתה, בינתיים, מתמודד עם וואטסאפ שנשאר "נמסר".
בלי וי כחול.
בלי "אבא, הכול טוב".
רק שקט.
שקט שאתה מפרש כמו אזעקה.

מה אומרים כשהוא מתקשר?

הטלפון מצלצל – ואתה מיד מזנק.
עונה בקול רגוע, כאילו אתה באמצע הדחת כלים:
"אה, מה נשמע בן?"

והוא, בקול יבש, אומר:
"אני בסדר, הכל שגרתי, רק פוצצנו כמה מבנים. לא משהו מיוחד."
אבל אתה שומע את העייפות בקול.
אתה מזהה את ההימנעות.
ואתה לא שואל – כי אתה מכבד.

אבל ברגע שהוא מנתק, אתה נאנח.
לא מהקלה – אלא מהידיעה שזהו. נגמר. עד להודעה הבאה.

לא במדים, לא בשטח – ובכל זאת בלב המערכה

האבות לא תמיד זוכים למקום בשיח הזה.
אבל הם שם –
בשיחות שקטות עם עצמם,
במעקב אחרי חדשות,
בשמירה על המשפחה,
ובהבנה שהילד שלהם הפך מגוזל – לאיש.

והם לא מרגישים צורך להניף דגל.
כי האב לא צריך להוכיח פטריוטיות – הוא חי אותה, דרך הילד שלו.

ולסיום, משפט שלא נשלח, אבל נאמר בלב:
"תחזור בשלום, בן. אני פה. תמיד הייתי. גם כשאתה שם."