מלחמת העולם השלישית: קרב טנקים או סתם מריבה בין נטפליקס למואזין?
ברוכים הבאים לקרב הסטרימינג הגדול
אם הייתם שואלים את סבא שלנו ב־1939 איך תראה מלחמת העולם השלישית, הוא כנראה היה מצייר מפות עם חצים אדומים, טנקים חוצים את הריין ומפציצי סטוקה מעל לונדון.
אבל אוקטובר 2025 כאן, והמציאות שונה לגמרי: לא שריונות על הדנובה, אלא טוויטר חם, טיקטוק רותח, והפגנות בברלין נגד שווארמה ישראלית.
במקום קרב של גדודים, נדמה שהעולם נגרר לקרב אחר: מלחמת תרבות בין המערב הליברלי־קפיטליסטי לבין ברית מוזרה של איסלאמיסטים ושמאל רדיקלי.
זה נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה – אימאם, פרופסור לאמנות מג’ורג’טאון וסטודנטית פרוגרסיבית נכנסים לבר – אבל זו כבר לא בדיחה.
השדה הבוער – לא באוקראינה בלבד
נכון, יש עדיין טנקים: רוסיה לא ויתרה על אוקראינה, סין בוחנת את טייוואן, ואיראן מרחיבה שלוחות בתימן ובעזה.
אבל כל זה מתרחש על רקע קרב עמוק יותר על נרטיבים, זהויות ואפילו על מי יקבע מה מותר לצחוק עליו.
המערב – זה שאוהב לדבר על חופש, על להט"ב ועל פסטיבלים של בירה – מגלה שיש לו אויבים לא צפויים: חלקם עם דגלים ירוקים של חמאס, חלקם עם דגלים אדומים של הסוציאליזם הישן.
וכשמסתכלים על המפה באוקטובר 2025 רואים שגם מוסקבה וגם טהראן מנצלות את הקרב התרבותי הזה כדי לכרסם במערב מבפנים.
מי בברית הזו ולמה הם שונאים זה את זה פחות משהם שונאים את המערב
החיבור בין איסלאמיסטים לשמאל רדיקלי נראה בלתי אפשרי: האחד מתנגד לזכויות נשים ומעדיף את השריעה, השני עורך עצרות נגד גברים לבנים בעמדות כוח;
האחד רוצה ח'ליפות, השני רוצה סוציאליזם פמיניסטי־אקולוגי.
ובכל זאת, שניהם מצאו אויב משותף: המערב החופשי, הקפיטליסטי וה—רחמנא ליצלן—ציוני.
כל צד מאמין שהשני הוא אידיוט שימושי זמני: האיסלאמיסטים נהנים מהבמות האקדמיות ומהסובלנות המערבית, השמאלנים נהנים מהקהל הזועם ברחוב שצועק “מהנהר עד הים”.
ובינתיים, הם משתפים פעולה בחתירה תחת הערכים המערביים – חופש דיבור, חופש דת, ואפילו חופש לשתות בירה בפאב בלי להתנצל.
אוקטובר 2025 – השנה שהמערב הבין שהפיד הוא שדה קרב
אחרי שנה של אינתיפאדת סכינים באירופה, גל פיגועים בצרפת, עשרות אלפי מפגינים פרו־חמאס בלונדון, והחרמות על חברות ישראליות – ברור שהמלחמה הזו לא נשארת רק באקדמיה.
ארצות הברית מתמרנת בין בחירות לנשיאות לבין גל קיצוני של אנטישמיות בקמפוסים.
גרמניה מגלה שליברליות טובה עד שהיא פוגשת קהל של מאות אלפי גולים מהעולם המוסלמי שמקימים מוסדות מקבילים.
וישראל? אנחנו שוב נהפכנו לשעיר לעזאזל של כולם, כולל כאלה שעדיין חושבים שהקיום שלנו מפריע לפתרון האקלים.
החידוש של 2025 הוא שהמלחמה התרבותית מקבלת חיזוק ממדינות אויב: רוסיה ואיראן משקיעות מיליונים בשיח מקוון שמפלג את אירופה ומחליש את ארצות הברית.
זו מלחמה ללא פצצות – אבל עם המון בוטים.
איפה אנחנו, הציונים הגאים
ישראל מוצאת את עצמה שוב במוקד: לא רק כמדינה שחייבת להגן על עצמה מטילים, אלא גם כמרכז המתקפה הסמלית על ערכי המערב.
מי שמבעבע בזעם על “הציונים” בעצם מתכוון לומר שהוא שונא את הרעיון של מדינה דמוקרטית עם גב חזק במזרח התיכון.
וזה מחזיר אותנו לשאלה: האם זו מלחמת עולם שלישית? אולי לא במובן הקלאסי, אבל בהחלט מלחמה על העולם שאנחנו רוצים לחיות בו.
ציניות או ציויליזציה – הקרב על מי יצחק אחרון
הציניות אומרת שהמערב איחר להתעורר: הוא גידל אוניברסיטאות שמלמדות את צעיריו לשנוא את התרבות שהביאה להם חשמל ואנטיביוטיקה, ונתן חופש ביטוי למי שרוצה לחסל אותו.
אבל אולי יש עדיין מקום לתקווה – ההיסטוריה מוכיחה שהמערב נוטה להתעורר מאוחר, אך כשזה קורה, הוא לובש שריון ולא רק פילטר באינסטגרם.
סיום: האם ננצח עם ממים?
מלחמת העולם השלישית, אם תרצו, כבר כאן – היא פחות על מפות קרב ויותר על מפות מוח.
היא מתנהלת בטוויטר, ברחובות פריז, בסנאט האמריקאי ובאולמות האו"ם.
היא גם צינית להחריד: הברית המוסלמית־שמאלנית היא זמנית כמו טוקבק של זועם רגעי, אבל הנזק שהיא גורמת לערכי המערב – אמיתי.
לנו, הישראלים, יש יתרון היסטורי: שרדנו תרבויות, אימפריות ושונאים.
אנחנו גם יודעים לצחוק מול אבסורד. אם יש משהו שיכול לנצח במלחמת תרבות עולמית – זה אולי היכולת לשלב חכמה, כוח, וציניות שמרסקת דיקטטורות.
מסקנה:
אוקטובר 2025 מוכיח שמלחמת העולם השלישית לא חייבת להתחיל עם פצצות אטום; מספיק שילוב של טיקטוקיסטית פרוגרסיבית עם דגל חמאס ומימון רוסי.
אם המערב לא יתעורר ויחליט שהתרבות שלו שווה להילחם עליה – לא נצטרך מפה של גנרלים, רק חשבון טוויטר עם יותר מדי עוקבים רעילים.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
