שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים
האם ערוצי התרעלה בישראל אימצו את שיטות התעמולה של גבלס – או שפשוט נתקעו על לופ ?
יש רגעים שבהם אתה יושב מול הטלוויזיה, מקשיב לפאנל חדשותי, ושואל את עצמך שאלה פשוטה:
"אני צופה בדיווח עיתונאי – או באודישן לקריינות של סרט תעמולה?"
זו לא שאלה דרמטית.
זו שאלה הישרדותית.
כי בישראל של השנים האחרונות, ובעיקר מאז מלחמת "חרבות ברזל", נוצר זן תקשורתי חדש:
לא חדשות.
לא פרשנות.
אלא תרעלה.
לא במובן של ביקורת קשה.
לא במובן של עמדה אידאולוגית.
אלא במובן המדויק: הזרקה יומיומית, עקבית, של מסר רגשי אחיד – עד שהצופה מאבד יכולת הבחנה.
גבלס? רגע, אל תיבהלו
לא, אף אחד לא טוען שערוץ כזה או אחר פתח ספר ישן עם סמל מוזר על הכריכה ואמר:
"אוקיי חבר'ה, עמוד 47, בואו נתחיל."
אבל תעמולה היא לא מותג.
היא שיטה.
וגם בלי שפם מוזר ובלי צעקות בגרמנית, אפשר ליישם אותה בקלות – במיוחד בעידן של רייטינג, טוויטר, ופאנלים שצריכים להספיק הכול ב-90 שניות.
עקרון ראשון: חזרה, חזרה, חזרה
גבלס הבין משהו פשוט:
האמת פחות חשובה מהתדירות.
וכאן מגיע הדז'ה-וו הישראלי.
"זה כישלון."
"זו הפקרה."
"זו ממשלה מסוכנת."
"זו מלחמה מיותרת."
"זה אסון מוסרי."
לא פעם אחת.
לא דיון.
לא בדיקה.
אותן מילים, אותם טונים, אותם פרצופים – כל יום, כל שעה, בכל פלטפורמה.
בסוף, גם אם לא השתכנעת – משהו נסדק.
וזה כל מה שתעמולה צריכה.
עקרון שני: דה-הומניזציה (אבל בסטייל)
בתעמולה קלאסית, האויב הוא מפלצת.
בתעמולה מודרנית, הגיבור הוא הבעיה.
בישראל זה עובד כך:
החייל הוא "מסוכן".
המתנחל הוא "פרובוקטור".
הבוחר הלא נכון הוא "עדר".
והציבור הרחב? "מוסת".
לא צריך לשקר.
מספיק לבחור מילים.
כי כשאתה מתאר קבוצה שלמה כבלתי רציונלית, אלימה, או נבערת –
כבר לא צריך להקשיב לה.
עקרון שלישי: רגש קודם לעובדות
נתונים זה מעייף.
הקשר זה מסבך.
והמציאות? בעייתית.
אז במקום זה – רגש.
מוזיקה דרמטית.
קלוז-אפ על פנים כואבות.
כותרת שמתחילה ב"חשש", "דרמה", או "זעם".
לא שואלים "מה קרה".
שואלים "איך זה מרגיש".
וכשהרגש מנהל – ההיגיון יוצא להפסקת פרסומות.
עקרון רביעי: אין מורכבות, יש אשמים
תעמולה שונאת מורכבות.
מורכבות מפריעה לנרטיב.
ולכן הכול חייב להיות פשוט:
יש רעים.
יש טובים.
ויש מי שאשם בהכול – רצוי שיהיה זמין לצילום.
בישראל, זה עובד נפלא.
כל כישלון הוא תמיד אותו כישלון.
כל החלטה היא תמיד אותה החלטה.
וכל הקשר היסטורי הוא תמיד "תירוץ".
לא כי זה נכון.
כי זה נוח.
אז האם זו באמת שיטת גבלס?
התשובה הכנה:
לא במודע.
לא בשיטתיות נאצית.
ולא מתוך מזימה אפלה בחדר סגור.
וזו בדיוק הבעיה.
כי כשאין תודעה – אין בלמים.
וכשאין בלמים – השיטה מחלחלת מעצמה.
עיתונאים לא רואים עצמם כתועמלנים.
הם רואים עצמם כ"מוסריים".
וכאן נולד שילוב מסוכן:
אג'נדה עם תחושת שליחות.
התוצאה: ציבור מבולבל, חשדן, ועייף
הצופה הישראלי לא טיפש.
הוא מריח כשמשהו לא נקי.
אבל כשהכול מרגיש מגויס,
כשהכול צועק,
כשהכול חד-צדדי –
הוא לא נהיה משוכנע.
הוא נהיה ציני.
והציניות הזו לא מחזקת דמוקרטיה.
היא מחלישה אותה.
מילה לסיום, בלי השוואות היסטוריות מוגזמות
לא, ישראל לא גרמניה של שנות ה-30.
והתקשורת כאן לא צועדת במדים.
אבל תעמולה לא מתחילה בצעקה.
היא מתחילה בשכנוע עצמי שאתה "בצד הנכון של ההיסטוריה".
וברגע שעיתונות מפסיקה לשאול שאלות – ומתחילה לחנך –
היא כבר לא כלב שמירה.
היא נהיית מטיף.
ובמדינה שנלחמת על קיומה,
זה לא רק מסוכן.
זה מותרות שאין לנו.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
