הבעיה היא לא שכלי תקשורת מוטים.
הבעיה היא שהם עדיין מתעקשים להציג את עצמם כמקדש אובייקטיבי של אמת טהורה, בזמן שהם עושים יחסי ציבור עם תאורה דרמטית.
עיתונות המיינסטרים לא הפכה “שמאלנית” ביום אחד' היא פשוט הפסיקה להיות מגוונת.
וכשאין גיוון – יש כיוון … וכשיש כיוון – "כלב השמירה של הדמוקרטיה" כבר לא שומר.
בעולם שבו מהירות מנצחת דיוק … האמת תמיד מגיעה אחרונה, ולפעמים, כבר אין מי שמחכה לה.
אז איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי ? כנראה לא רע בכלל … כי כשכולם עושים רעש, גם המצפון שומע פחות.
יש רגעים שבהם אתה יושב מול הטלוויזיה, מקשיב לפאנל חדשותי, ושואל את עצמך שאלה פשוטה:
"אני צופה בדיווח עיתונאי – או באודישן לקריינות של סרט תעמולה?"
הכותרת תמיד תישמע אינטלקטואלית, רגישה, מאוזנת …
אבל בפנים? אותו סיפור, שוב ושוב: ישראל חזקה, ולכן אשמה.
העיתונאי הפוליטי הוא כמו נביא בשערי העיר – רק שבמקום לזרוק אבנים, הוא מצייץ.
הוא יודע הכל, שומע מה שלא נאמר, ומנחש מה יקרה לפני שזה בכלל עלה לדיון.
ובפוליטיקה הישראלית – לפעמים הוא זה שכותב את התסריט, לפני שהפוליטיקאים אפילו קראו את ההוראות.
